היא מסתכלת עליו מבעד למסך העשן. הוא מפטפט עם חבריו, והיא
יודעת שאם היא היתה מנסה, רק כמה דקות קודם, היתה יכולה להשאיר
אותו לצדה או אפילו לגנוב אותו משאר החבורה, רק לעצמה, לכמה
דקות של חסד או יותר. והיא כל כך רוצה ומצפה, והוא קרוב, היא
כמעט יכולה לגעת בו. רק חמישה מטר של אנשים מפרידים ביניהם,
מעשנים ושותים כיאה וכיאות לאורחי פאב.
משחקי ביליארד וסנוקר עוברים לה אחד אחד מול העיניים, מדי פעם
מישהו מבקש ממנה לזוז בשביל שהמכה תצא כמו שצריך, והיא קדה
בחינניות, מעופפת לה צעד או שניים לצד, יודעת שהוא מעיף בה
מבטים ומקווה שהוא מעיף בה בדיוק את המבטים שהיא מחפשת ממנו.
עוד משקה ועוד, והיא כמו לא מושפעת מהאלכוהול הזורם בגופה
העייף. מרוב פעילות במהלך היומיים-שלושה האחרונים היא כבר לא
יכולה לחשוב על להיות יותר "מרוחה" ממה שהיא כבר היתה קודם.
"אולי אתם רוצים לצאת היום?" מהדהד קולו בראשה, משיחת
אחר-הצהריים. "בוודאי!" היא עדיין מקווה שלא נשמעה נלהבת מדי
כאשר ענתה, ולא בדיוק ידעה מי יוצא לאן, למה וכמה, היא פשוט
חשבה שיכול להיות מעניין ושאם הוא כבר כל-כך נחמד אז למה לא.
והיא בכל מקרה רצתה לצאת עם החברים שלה כבר כמה ימים, בעיר
הדרומית ביותר בארץ, אילת, עיר החטאים הקטנים.

היא מסתכלת עליו מפטפט עם חבריו, וכאשר מעיף הוא אליה מבט
בחזרה - ראשה מסתובב 90 מעלות הצידה, כנשוכת אש, והיא מאדימה
קלות מכורח ההרגל. היא חושבת על "מה היה אם" - אם הם היו
מכירים קצת יותר זמן, אם הוא היה קצת יותר איתה וקצת פחות עם
חבריו, אם לא היה לה מישהו שמחכה לה בבית, במרכז...
"הוא לא חייב לדעת", עוברת המחשבה במוחה - שוב, מכורח ההרגל -
אבל היא מדחיקה אותה כמעט באותה שנייה. היא אוהבת את ההוא
שמחכה לה בבית, היא הבטיחה שלא לשקר לו והיא לא תסבול את עצמה
אם יקרה כאן משהו שלא מן השורה.

השעון מצלצל חצות, נגמר זמן הסינדרלה. החברים כבר עייפים, וגם
היא קצת, ממעללי היום שהחלו בזריחה והמשיכו עד כה. "נלך?"
מסמנים לה חבריה, והיא, בחוסר חשק, מסכימה, "אבל בואו נטייל
עוד קצת קודם", היא מציעה והם מקבלים. ניגשת אליו. "תרצה
להצטרף אלינו?" היא שואלת בתקווה, ומקווה שרואה זיק של היענות
בעיניו, אך זה נכבה במהרה והוא עונה ש"אני צריך לשאול את
החברים שלי". היא מהנהנת בהסכמה, מחליקה בעייפות מידיה את החוט
שמהווה את המתח ביניהם, לוחצת את ידו בחיבה. "טוב יקירי, אנחנו
הולכים. תרים אליי טלפון כשתסיימו", ויודעת שלא, הוא לא יתקשר,
למרות שהוא מבטיח ומחייך ומסתכל עליה בעיניים האלה שלו,
הירוקות הבהירות עם הניצוץ.
קצת עצוב לה, צביטונת בלב, אבל היא יודעת שמה שהיא הפסידה הערב
הוא כאין וכאפס לעומת מה שהיא מרוויחה בנאמנות שלה לבית, לחיים
האמיתיים, לבחור שאותו היא אוהבת. ועדיין, קצת חבל.