אמא, אבא, רעש, צעקות, בהלה, בלאגן, בכי, דמעות, כאב, ערבים,
יהודים
                                 הלוויה
וסיפור של עוד משפחה שהלכה...
אף פעם אין מספיק זמן לומר שלום, גם אני לא הספקתי להיפרד
והלכת.
ופעם זה בגללנו ופעם בגללם
ופעם זה אצלנו ופעם זה אצלם
אבל אמא זו אמא
ובכי זה בכי
ועצב, כאב, שבר פנימי, זה רגש, לא מוצא.
רגש שלא ניתן לבטא במילים כמה הוא חזק, עד שמישהו הולך...

היא הייתה שם איתך, הכל בשבילך
ולא יכלה לעשות כלום
דיממת לה בידיים, הדם התפרץ החוצא ממקומות שונים בגוף
המולה סביב, ואמא שלך.
אמא שלך, איתך, ממוקדת בך, בבן הקטן שלה, רוצה לעזור לך, לקחת
ממך את הכאב, להתחלף איתך, ולא יכולה לעשות כלום.
מרגישה את ההתפרקות הזאת, כמו תולעת איטית שגומרת אותה נפשית.
והיא מקללת את הערבים, שלקחו לה את הילד שלה.

"כוחות צה"ל הרגו בלא מכוון ילד פלסטינאי בן 7 מכפר...."
               הודעה שהתקבלה זה עתה

וזה לא מונולוג שבא לשפוט, או להשוות, הוא בא ממני, מלירז,
שאיבדתי בן דוד ובן דודה בתקופה של חצי שנה בפיגועים.
שתיים שהלכו ולא אמרתי להם שלום אפילו, יישארו לי רק בזכרונות
מימים נעימים.
וכמו שהם אצלי בזכרון, בלב, ככה הילד הקטן שכוחות צה"ל הרגו
בטעות בנפש של אמא שלו.
וכמו שאני מתפרקת בלילות ומוצפת דמעות של כאב, ככה גם היא
אנושית, כואבת, דואבת.
ועצוב לי עליה - בתור בן אדם חף מפשע, שלקחו לה את פרי בטנה.

ואני רוצה לרגע, לעצור הכל, לעשות פוס אחד גדול!!!
ולבקש יפה, שלא יהרגו עוד אנשים, לא מפה ולא משם, ואני יודעת
שזו בקשה גדולה מדי של ילדה קטנה מאוד שלא מבינה, אבל אני
רוצה, רוצה לחיות בכיף, בשלום, בלי פחד שאולי אמא אומרת לי
היום את השלום האחרון ולא מספיקה להיפרד, אני רוצה להיות
נאיבית, רוצה אהבה, רוצה כל כך הרבה דברים, אבל מבקשת רק אחד,
שתפסיקו כולם!