הדף עומד מולי, יש לי כל כך הרבה מה להגיד ואני לא יודעת מאיפה
להתחיל.
העצבות גומרת אותי, מתישה, מוציאה ממני את כל מצב הרוח שעוד
נותר...
הצבא הארור הזה, המסגרת האטומה, הצביעות שהולכת, השקרים,
הבגידות, התקווה שנותנים לך לרגע ואז דופקים אותך חזק.
ואני חושבת לעצמי איזו זכות יש לי בכלל להתלונן, שחיילים מתים
לי כל יום בשטחים, ואני כל יום חוזרת הביתה עם קצת חיים והם
לעומתי נלחמים, נאבקים, ישנים בקושי ומתים, מתים, מתים.
אצלי הסיכוי היחיד למות זה בפיגוע, או תאונה, אפילו בלי להגן
על המולדת שלי. ובאמת שאני חושבת שזה לא פייר מצידי להתלונן או
לבכות, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה, ההתנהגות הזו של המפקדים,
חוסר הרגישות וההתחשבות. איך שהם פשוט רומסים אותך כאילו היית
ג'וק על הקיר, בלי לחשוב לרגע - עליך, אלא רק על "צרכי הצבא".
ומצד שני בשבילם, לסחוט כמה שיותר כסף מהמסגרת הזו, וליהנות
מהנאות החיים הקטנות, לזיין חיילות תמימות שלהן.
לבגוד בילדים קטנים ובאשה מסכנה שחושבת שבעלה, האבא לילדים
שלה, עובד...
מפלצת קטנה שבלילה מדומה לאבא טוב, וביום?!
ביום גורמת לי להרגיש אפסית, בלתי רצויה, נותנת לי להכין קפה
לאנשים.
אז חבל, חבל שיש גוף כזה אטום למדינה כזו מדהימה.
למדינה שיכלה להיות פי כמה וכמה יותר מדהימה, אם המסגרת ששומרת
עליה לא הייתה כזאת צבועה, אטומה, חסרת רגישות והתחשבות, חסרת
הערכה לחיילים שמתפעלים את המערכת הזו.

אגב, אתמול שמעתי ש'האבא הטוב' קיבל צו הרחקה מהבית.

כמה צפוי...