בשנים בהן למדתי בבית הספר ע"ש משה סמילנסקי (שנקרא אז בית ספר
עממי)  פעלה בו מסעדה שהייתה ממוקמת בסניף. הסניף היה מעברו
השני של רחוב יעקב, בו שכן בית הספר. בחזית המבנה היו כיתות א'
ו-ב' ובחלקו האחורי הייתה המסעדה. במסעדה אכלו ילדי אמהות
עובדות, דבר שהיה נדיר למדי באותן שנים.
בכיתות ז'-ח' נלמד מקצוע התזונה. אחת לשבוע הייתה מגיעה המורה
לתזונה ומנסה להחדיר בנו את עקרונות התזונה הנכונה. אותנו
עניין בעיקר איך "לשגע" אותה וחשיבות התזונה הנכונה הייתה
מאיתנו והלאה.
גולת הכותרת של לימודי התזונה הייתה העבודה במסעדה. אחת לחודש
בערך היה לכל תלמיד יום תורנות במסעדה. ליום זה חיכינו בקוצר
רוח מכיוון שזה היה יום בו היית פטור מלימודים בכיתה, היינו
מגיעים עם בוקר לבית הספר, משאירים את הילקוט בכיתה ומתייצבים
לתורנות.
האחראית על המסעדה, אשה קשוחה למדי לבושה סינור לבן ומטפחת
לבנה לראשה, הייתה מקבלת את פנינו בפתח המסעדה. קבוצה של שנים
עשר בנים ובנות המתייצבים לעבודה.
הקשר בין לימודי התזונה לבין העבודה במסעדה היה להלכה בלבד.
למעשה קבלנו ערימות של תפוחי אדמה לקילוף וסירים גדולים
לקירצוף. אני, שהייתי בת יחידה, מפונקת, שמעולם לא שטפה צלחת
בבית, קרצפתי סירים ענקיים שכמעט והייתי יכולה להיכנס לתוכם
כל-כולי.
לאחר סיום עבודות אלו היינו עורכים את השולחנות לקראת בוא
המשמרת הראשונה של הסועדים בשעה רבע לשתים-עשרה. דג הפילה,
בשלל ואריאציות, כיכב ברוב המנות. ריחו החזק מנע ממני, עוד
שנים ארוכות לאחר תום לימודי, מלהזמין מנת דג במסעדה. האחראית
נהגה להזמין אותנו, התורנים,  להצטרף לארוחה, אך אותי זה לא
הלהיב כלל ועיקר ולרוב דחיתי את הזמנתה.
בסיום הארוחה היינו מורידים מהשולחנות ובזאת נסתיימה התורנות.
האחראית הייתה שולחת אותנו "לשטוף ידייים טוב, טוב, עם סבון".
לאחר מכן היינו מתייצבים בפניה, מראים את כפות הידים הנקיות
והיא הייתה מניחה בתוכן שתיים שלוש חתיכות עוגה שהייתה בוצעת
מתוך תבנית ענקית, שהוציאה מן התנור.
עם העוגות ביד, היינו ממהרים לכיתה להספיק להתעדכן במה שקרה
באותו היום ולרשום את שיעורי הבית. תוך כדי כך, היינו נוגסים
בגניבה, בכפיפה מתחת לשולחן, מן העוגות ומכבדים גם את החברים
הטובים. היו אלה עוגות פשוטות וזולות, אך האכילה החשאית האצילה
להן טעם גן-עדן! כאלה נשתמרו בזיכרוני.