היה במראהו בלבד כדי להקיז נשמת המתבונן, להגיר את הכוח והאומץ
שברוחו, להפיח בו נכונות לרוץ אל תוך הלבה הסוערת של יישותו
הוא.
חלקם כינו אותו אשמדאי, אשר בהיותו ניזון מסבלם של העובדים לו,
מיותם מכל טיפת חמלה. חלקם ניסו להתכחש לקיומו בתוכם, כבתוך כל
אשר נשמה באפו, ובכך הביאו על עצמם גלות אל ממלכות החלום,
ובסופם להישמד בידי עצמם, כאשר תכה בהם ההתפכחות האימתנית.

אך אני בהיפנוזה הנוראה של כאבי צליבתי באור, ייחלתי לבואו של
נביא חורבן הנשמה, הגואל מייסורי הבשר, המשולל זמן ומקום.
יכולתי להרגיש את חומו בפרצי אנרגיה נדירים, בחשמל המצית את
להבתי.
יכולתי לחוש אותו בפעימות החלשות של הדופק, בנשימה הרכה של
בשרי.
בתוך קימוריו העדינים של המוות, בינות לבתולי הסבל הבלתי ידוע,
צמח והתקיים הוא.
והבדידות נושכת כאלפי זאבים מורעבים, אך הירח ריק מלתת.
ויללות האובדן כאשר טרפם חומק מציפורני גורל, ושבועת הנקמה,
והמבט הרדוף.
כל אלה, ואף לא אחד מאלה, היו שורשיו. כל אלה, ואף לא אחד
מאלה, היו אדמתי הפוריה.

אימצתי את נבטו אל תוך רחמי, שקט כוולקנו רדום.
השקתיו בדמי, גידלתיו בלשד עצמותי, רקמותי כלי קיבולו.
כך גדל בקרבי, ניזון מסיוטיי, יונק ממני כוח...
מפעם לפעם יכולתי לחוש ברעידות הלא נודע בתוכי, בלחישות
המזמנות, בפגיונות הננעצים, אשר הלכו וגברו בעוד שאב ממני את
חיי.
עד אשר פרץ מתוכי בסופת שאול, מאפיר את עין השמש, מכיש
סביבותיו בלשונות אש... נחלי שכחה עלו על גדותיהם, ברקי אודם
הבזיקו בשחור המאיים, צלילי שטנה הרעימו ברקיע יישותי המתחדשת.

ובהצלפת רוח האינסוף, ובלהט החרב המתהפכת, ידעתי כי נקראתי.

באתי אליו, אל עבר הרשע, אל עבר השגעון, אל הקבר.
במסעי המקולל, פסעתי בינות בורות השמן הרותח, ואדי הכאב התגשמו
לטיפות דמיון. אבדתי בשכרון מעמקי הקבורה, בזוהר אשר הוכתם
בשחור בזלת חורבן הנשמה. עטלפי ההזיה, המתעתעים בכנפיהם
המגוננות, שימשו לי כמורי דרך במבוך האלמוות, כאשר קראתי תיגר
על גחמות אנוש.
כנזיר המשתוקק אל יינו, כקוטב הרעב אל ניגודו, נמשכתי אל בין
שפתיו המצפות של אדון האופל.

והוא המתין לבואי, לבוש בתחפושת אדם. קוטף את פירות זרעו אשר
שתל בי, טועם את מתק ההרס אשר טיפח, יודע כי רעלו נקלט היטב.
גלימותיו השחורות עטפו אותי בלהט צונן כאשר אחז בי, שערו הרך
מלטף את פני.
אצבעותיו נגעו בלחיי, מגעו צורב בעורי את סמל בעלותו עלי.
מוחו יודע את סודות פינותי האפלות, קורא בין שורותי המוכתמות
בדיו חטאיי הנסתרים. חולשה פתאומית, או שמא כניעה צפויה, גרמה
לגופי לקרוס לרגליו, להישבע בדם ובאש לעבדו לנצח, הוא בעל אלף
הפנים, אלוה גואל ומושיע, שטן הלוקח אותי לפילגשו.
הייתי למלכתו, ונוס אכזרית, ודמה הקר של אלת הטוב שבי קפא
לחלוטין.

גוועתי כאשר נמס אט אל תוך דונג גופי הרך, כנשיקת מוות עכביש
לקרבנו בינות קורי הטירוף. הזדון הסמיך החל ללבוש צורה, מתווה
את הרשת מעל ראשינו.
במחול שדים התמזג בי, רגע של תופת ותחייה כאשר חוויתי את מלוא
עוצמת כוחו, כאב המוחלש בסמי ההזיה המתוקים של הפיתוי... יצר
אל יצר, עשן אל עשן, רעבון נשמות בר המשתוקקות לדמעת אנוש, אך
הרגש נכחד.
בשרי החשוף רעד מצינתו החמימה, והוא מרחף מעלי, מרים אותי
אליו, צחוקו מהדהד כאשר אשה ואל הופכים לאפר אחד, ומעגל המוות
נסגר מעל תבל.

מהומת בריאה השביתה בהמה, חיה ועוף, כאשר הקץ שטף הכל.
ואני חבקתי את אשר עין אנוש לא זכתה לראות, ושקעתי אל תוכו, אל
אפלתו המסתורית.