מה הוא חושב לעצמו?!
שאני אבוא ואספר לו כל מה שעובר עליי?!
שאני אסביר לו כל דבר קטן?
שאני אסמוך עליו בכל מצב?
מפגר!
חסר אכפתיות!
אדיש בטירוף!
ילד מטומטם!
שונאת אותו!, כל כך כל כך!
השיחה נמשכת ונמשכת..
הדקות נראות כנצח...
אני רוצה לנתק.
רוצה לסיים.
רוצה להרביץ לו.
רוצה לבכות.
אני רוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה!
אני רוצה שמחר בבוקר הוא יתקשר אליי
שישאל לשלומי, שיספר לי חוויות...
שיהיה שם בשבילי. כמו פעם.
אבל לא...
מלאך שלי...
מה רע כבר עשית?
איזה נזק גרמת?
מה כבר עוללת?
חוץ מלהתעלם כמובן
וחוץ מלגלות חוסר עניין
אה! וחוץ מלפגוע בי.
לא, הכל טוב... אתה בסדר.
אני פשוט שונאת אותך!
אתה אפילו לא קולט שאתה פוגע!
לא אכפת לך שלי כואב!
לא מעניין אותך שאנחנו לא מדברים!!!
מה אתה מספר לי על בעיות אחרות שלך?
רוצה רחמים? חמלה? דאגה?
לך להזדיין אני אומרת!
לך, לך רחוק ממני! רחוק מאוד!
ברגע שנחזור לדבר, שתף אותי בדברים
אך עד אז, שמור לך את הסיפורים.
אני לא תמיד אהיה פה!!!
יום אחד, אני פשוט אלך מחייך.
ואתה לא תבין, למה
למה היית כל כך אטום
למה לא הקשבת..
למה לא שאלת...
למה לא ראית...
אותי.