בהיסח דעת אני יוצא למרפסת לנשום אוויר ועיניי נופלות על מונית
שמגיעה ונעצרת ליד הבניין שממול. מפתח הבניין יוצאת תאילנדית,
פועלת זרה, ומקבלת את פניה של התאילנדית שבמונית בהתרגשות
ובדמעות, בזמן שנהג המונית יוצא במהירות מהמונית, ובתנועות
רחבות פורק כמה תיקים גדולים ועמוסים. אנחנו בדרום העיר, בשולי
ה'לא חוקיים' סיטי, רחוב שבו מונית מסתורית מגיחה בשעת לילה,
משליכה מישהי או שתיים למדרכה וטסה בחריקה, זה מראה די שגרתי,
כמו גם קולות הבכי והיבבות. התאילנדיות, למראה מאמציו ואדיבותו
של הנהג, מתאוששות ורצות לשחרר אותו מהתיקים. הוא לא נותן להן
אפילו להתקרב. התאילנדית שבאה איתו נמסה. המקבלת את פניה נרגעת
קצת, עדיין מאוד עצובה, משנסת מותניים וגוררת באנחות קולניות
את אחד התיקים פנימה. הבאה ונהג המונית מנהלים שיחה נרגשת, הוא
רץ מסביב למונית, מביא כלי כתיבה ורושם לה משהו ומסביר וחוזר
ומסביר, מוודא שהיא קולטת, והיא מהנהנת וחוזרת ואומרת בעברית
תאילנדית ובקול נשבר: תודה רבה לך... אני נורא מודה לך מוטי,
תודה. תודה. תודה רבה. מוטי הוא אדם רגיל באמצע החיים, מכנסיים
תפוחי כיסים משתלשלים מתחת לכרס רפויה, שאותה הוא מתאמץ לרסן
בנוכחות הנשים, אגל זיעה בשולי גבה מאפירה, מניף ידיים במרחב.
היא זעירה, שיער אסוף, ישבן הדוק, כתפיים שמוטות ורוטטות מפרצי
בכי כבוש שלא ניכר בפניה המתרככות, והיפות, יודעת עברית
בסיסית. היא לא קולטת כלום אבל נרגעת ונושמת עמוק למראה
ההסברים. המקבלת יוצאת שוב, עומדת רגע ומוודאת שהכל תקין,
ופונה לגרור את התיק הבא פנימה. הבאה, שעכשיו מתקוטטת בתנועות
ידיים עם הנהג, מנסה לדחוף לו את השטר שבידה, אוחזת חזק בפתק
ביד השניה, מנצלת את הרגע שבו הוא לקח בג'נטלמניות תקיפה את
התיק הכבד מהתאילנדית המקבלת ומניף אותו לעבר פתח הבניין -
ורצה אל המונית לזרוק את הכסף פנימה, כמעט מצחקקת, והוא, מיסטר
ג'יימס בונד, מקדים ולוחץ על השלט וצועק - בשום אופן! באמת שלא
צריך. העיקר שתמצאי משהו. הכי חשוב עבודה. הבאה אוספת את עצמה,
עכשיו רגועה ויפה, נוקטת יוזמה ומודה לו בקול יציב, מוותרת על
המשך הקרב על הכסף, וגם הוא נרגע. הוא נכנס למונית, יוצא שוב
כדי להגיד שיהיה בסדר והעיקר שיהיה עבודה ותתקשרי, אל תתביישי,
נכנס, מניע ונוסע לאט, לא מסיר עין מהמראה עד לקצה הרחוב. היא
לוקחת אוויר, מביטה ממושכות בפתק שבידה, מקפלת אותו יפה
ומכניסה אותו לארנק, חזקה ויציבה עכשיו, מרימה בקלות את שני
התיקים הענקיים שנותרו על המדרכה וצועדת פנימה.
אני ממשיך לבהות לרגע אל הרחוב הריק והשקט, שומע את עצמי חושב
שלא היה אכפת לי להיות נהג מונית לאיזו תקופה, לוקח עוד קצת
אוויר, ונכנס גם אני.