לפני זמן רב, על גבעה רחוקה, עמד לו איש, חסר שם, חסר פנים,
חסר זהות, איש. הוא עמד על הגבעה שלו יום יום, לא דיבר, לא זז,
לא כלום, רק עמד וצפה. ואנשים? הסתכלו ותמהו " משוגע וודאי.
נטרפה דעתו בטוח..." פטרו את העניין והמשיכו בבעיותיהם הבוערות
והחשובות. חמסין מחניק, סופות שלגים מקפיאות, והאיש? לא זע ולא
נע. רק עמד, כאילו נטוע באדמה, ושורשיו מחזיקים אותו מללכת.

השנים עברו וחלפו, והאיש גידל זקן גדול ומרתיע, ציפורניו,
מלוכלכות ומטונפות, גדלו למידות מעוררות פחד.
אמהות היו מספרות לילדיהם לפני השינה "שאם לא ילכו לישון יבוא
האיש מהגבעה ויטרוף אותם..." והילדים? הלכו לישון שהפחד
בקרבם.

סופר על האיש שהוא מחכה, מחכה לאהובה שעזבה, מחכה שתחזור,
ותושיע את נשמתו המעונה.
סופר שהוא אילם, חירש, איבד כל תחושה, וזה למה הוא אינו זז. אף
סופר שהבן אדם בעצם כבר מת, וזה רק מה שנשאר, גוויה שאינה
יודעת רגשות או כאבים, שתקועה באדמה כפסל, כסמל איתן, וזה למה
אינו זע ממקומו. אך כל הסיפורים היו בדיות ושקרים של אנשי
העיירה,
המצאות שעלו במוחם הקודח והלא מקבל.

האיש על הגבעה הפך לאגדה באזור, אגדה מרעישה, מרהיבה, פסל
לעניות הדעת של אנשים, סמל לשפלות הנפש של ערכי התושבים. באו
עיתונאים, ואנשים, לראות, לצלם, אפילו הייתה כתבה, לא סתם
כתבה, בעמוד הראשון, בעיתון המרכזי, "האיש שלא זז", פורסם
בגדול, שכולם ייראו. באותה הכתבה נאספו כל התיאוריות, כל
הסיפורים, על האגדה המדהימה, האגדה, על האיש שלא זז.

לרבות הימים המקום הפך לאנדרטה, מקום עלייה לרגל. המקום גודר,
ואף הוצב שומר, שישמור, שאף אחד לא ייכנס. " עבודה מקסימה"
אמרו המבקרים, "סמל מחאה שקט אך רעשני" אמרו אחרים, "מרתק"
אמרו העיתונים. וכך המשיך הכל עד שכל האנשים ידעו, וכל האנשים
שמעו, על האיש, והיצירה. אפילו הוצא לאור עיתון, מגזין קטן
שמתאר את כל ההתרחשויות שקורות באתר ובאזור. תעשייה שלמה הוקמה
סביב הגבעה של האיש, מלונות, פסלים, סטיקרים. YOU NAME IT.

עברו עוד מספר שנים שעברו במין נונשלנטיות מעצבנת, אנשים באו
ואנשים הלכו, והאיש? המשיך בשלו, לא נע, לא זע.

האיש כבר הפך לאגדה כלל עולמית, כולם כבר שמעו, על האיש,
מהמקום, שלא זז ולא נע, באף מקרה. סיבות הימצאו שם, רק הוסיפו
למיסתורין המסתתר מאחוריו, ומאחורי הסיפור, זה מאוד תרם
למכירות.

אך יום אחד, יום עם רוח השינוי באוויר, ילד קטן ומשפחתו עברו
במקום, ראו את השלטים, ובאו לראות את האגדה המרעישה, שכל אנשי
הארץ כבר שמעו עליה.

כאשר הגיעו למקום, המקום היה רועש ומלא קהל, כולם נדחפו לראות,
לראות בדיוק מה קורה, הם אף נדרשו לשלם דמי כניסה, הרי לראות
את היצירה המרהיבה יש לשלם. אך הם החליטו שחייבים לראות את
הדבר המדהים הזה, יצירה כפי שתואר. הם נכנסו. ונדהמו.
"ואו, יפייפה, מדהים, לא מהעולם הזה, סמל מחאה אדיר, אחד
הגאונים בתקופתנו..." והמשיכו באותם הסיסמאות, ובאותם המילים
הישנות. שלמעשה, לא ממש ידעו מה הן, ומה פירושן, אבל הן נשמעו
יפות וגדולות, וכולם אומרים אותם, אז למה לא?

בעוד הורי אותו הילד משתהים ובוהים.
החל הילד משוטט. 'תמוה ביותר', חשב לעצמו, 'למה הוא לא זז,
מדוע? הוא לא רוצה ללכת לאף מקום? הוא לא רוצה לזוז מהמקום
הזה?'
לכן, במקום להמשיך בתהיותיו ושאלותיו, החליט לעשות כל מה שילד
קטן עשה ועושה מאז שהתפוצצו כמה כוכבים, התערבלו כמה ירחים,
ונוצר העולם... לשאול.

בשקט ובערמומיות עבר את השומר, חצה את השטח המגודר, ונכנס אל
תוך אותו המקום, הסתכל, התבונן ושאל בעזות מצח ילדותית: "מדוע
אתה עומד פה? אין לך לאן ללכת?" שתיקה. כל הקהל נתפש בהלם. כל
המבטים הופנו לכיוון הילד, ופתאום, נהרת צחוק אדירה הציפה את
המקום "מה הילד הזה חושב, שהוא באמת יענה לו?! אחרי כל אותם
שנים, לילד קטן?! מגוחך!" עברו כמה שניות, כמה שניות של בידור
מרענן, כל אנשי רמי המעלה, וכל האנשים החשובים, חזרו לענייניהם
הבוערים והחשובים, שילד קטן וחסר חשיבות יפריע? לא ולא!!! פטרו
זאת כתמימות ילדותית מגוחכת והמשיכו הלאה.

אך אז קרה דבר מדהים ובלתי נתפש, "חיכיתי לראות עד כמה זמן
מישהו ידבר אליי, זה נהפך לעיניין עקרוני," ענה לו האיש. "אני
חייב לומר לך תודה" המשיך ואמר. "הוצאת אותי מקיפאוני העמוק,
חשבתי שאף אחד כבר לא יבוא ויציע לי עזרה, למען האמת, די התחיל
לשעמם לי פה, תחשוב שנייה מה זה לעמוד על גבעה מטופשת במשך כל
כך הרבה זמן, וכל זה, רק על עניין העיקרון... ורק תחשוב איזו
הפתעה הייתה בשבילי שכל האנשים רמי המעלה,  וכל האנשים הכל כך
חשובים האלה, שאפילו לא יודעים מדוע אני עומד פה, אפילו לא
טרחו לשאול, פשוט העדיפו להמשיך בכל הבלגאן, אפילו לא ביקשתי,
בהחלט תמוה. כמה אירוני שבסוף ילד קטן וחסר בינה הוא זה שסיפק
את סקרנותי. "האיש הפסיק לשנייה הסתכל סביבו, על כל הפרצופים
חסרי הזהות, ועל כל החליפות חסרות האופי, הסתכל לכל אחד מהם
בעיניים, מבט ריק וחסר הבעה, מבט שלא אמר כלום, אך אמר הכל.
"באמת הרבה זמן עבר, מענין אם ביתי עדיין עומד על תילו, כרגע
אחרי כל הזמן הזה, פשוט בא לי ללכת אל המיטה המפוררת שלי, לשכב
על הכרית המאובקת שלי ופשוט לעצום עיניים לכמה זמן, עיניי
דואבות, וגבי כבר נשבר מלעמוד כל כך הרבה זמן"

והאיש, אותו האיש, קם, הביט פעם אחרונה סביבו, חצה את השטח
המגודר, קד קידה קטנה בפני הקהל ההמום, ועזב את המקום.

שנים אחרי אותו היום אותו הילד הקטן גדל, וכתב ספר על כל
הסיפור הזה, " THE FOOL ON THE HILL " הוא נקרא, הספר חקר את
הסיפור המאוד ביזארי הזה מנקודת המבט של הילד הקטן, ההוא שפעם
היה. מסתבר שאותו הילד הקטן הבין אחרי אותו היום שהוא יותר חכם
מההורים שלו, קצת משעשע במובן מסויים.

והאיש? הוא אכן חזר לעיירתו שנטש לפני כה הרבה שנים, וגילה
שלמרבה הפלא ביתו עדיין עמד על תילו. אך למזלו הרע, כאשר נכנס
אל תוך הבית, הוא שכח מקורה שהייתה שם (היה גם שלט 'זהירות
קורה', אבל מצד שני אם הוא לא ראה את הקורה איך הוא ייראה את
השלט?) נתקע בה, נפל, שבר את הראש, ומת. על מותו לאף אחד כבר
לא היה איכפת, הוא כבר היה חדשות האתמול, ולמי איכפת ממותו של
עוד זקן שנפל. אך דווח שעל פרצופו של האיש בעודו מפונה חסר רוח
חיים, היה חיוך, חיוך מרוח על כל פניו, והרי אם כבר נופלים,
עדיף ליפול עם חיוך, לא?