דנה נכנסת בטריקת דלת עם נייר טואלט, ודמעות זולגות מעינייה.
היא מתיישבת על הכיסא שבחדרה, שמה מוזיקה והדמעות זולגות לפי
הקצב.
היא שוקעת במחשבות עמוקות ואפלות, ובמבטה יש חשש ומעט פחד.

בדיוק שחשבתי... שזהו, עכשיו טוב...
כמעט, אולי... עוד מעט.
הרי תמיד אומרים יהיה טוב. אז חשבתי לעצמי "למה לא? למה שהעתיד
יהפוך להווה? למה שבמקום שההר יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל
ההר?"

ניסיתי לבצע, להקל.
בעיקר על הלב, שהוא עמוס עכשיו. וקשה.
זה לא תרוץ, אבל עדיין (פאוזה).

חשבתי שהיא יודעת שאני רוצה בטובתה. שאני לא האויב פה.
כנראה ההיסטריה גורמת לאנשים לאבד את שפיות דעתם.

"אמא! לא עכשיו! אל תתפרקי לי, אני זקוקה לך"
חשבתי לעצמי. אך מה יכולתי לעשות?
רק אצבעות מאשימות היא שולחת.
והאם יש בזה צדק?
האם עוד לא התבגרתי?
אולי אני חלשה? (פאוזה).

תזרמו דמעות, תזרמו.
תרגישו חום שאני אף פעם לא הרגשתי.
דימוי,הכל דימוי.
זיוף.
צביעות.

מאסתי בהכל.
אני מנסה לשפר את חיי אבל כל פעם בא מישהו חדש ורומס את כל
העבודה שלי.
הם לא נותנים לי!
מי? השדים האלה שבראש...
וגם בחזה...
ואתם.
מה הם חושבים? שלי לא קשה?!
שאני לא בן אדם? שלא מותר לי לשכוח לפעמים?
שאסור שלי יהיו מצבי רוח? רגש?
והרגש... הרגש הורס (פאוזה).

הלוואי שהייתי בורחת. אבל לאן?
איפה אני אמצא את המקום שלי? עם מי?
אין לי לאן לפנות.
כולם מדברים, תומכים.
אבל כשאני צריכה כתף להתרפק עליה... איפה אתם הא? איפה?!
(פאוזה).

אני כל כך מצטערת על זה שנולדתי,
ועל הבושה הזאת שאני מרגישה.
הבושה של מה שאני.
ואתם לא עוזרים בזה.
מוסיפים שמן למדורה.
בסוף היא תשרוף הכל, ואני אכווה.
צלקות בנפש יש לי.
צלקות.
שום רופא עומד לרשותי, שום חבר, שום עזרה.
גם אתם לא.
אף אחד מאיתכם.

קטונתי מהמצב הזה.
קטונתי מאיתכם.
אני עוזבת.
לא יודעת לאן, עוזבת במחשבותי למקום שבו אני אהיה תמיד אבל
תמיד מאושרת.
15 דקות התהילה שלי פה לא היו ולא יהיו.
ואני לא אשב ואחכה להן.
לא אתן לכם את התענוג.