הייתה לי בחדר מראה אדומה. לא גדולה ולא קטנה, שקיבלתי ליום
ההולדת. הייתי מסתכל בה הרבה ומצטער שלא הייתי היא.
"כל כך כיף" חשבתי, "להיות חפץ שמסתכלים ורואים אנשים אחרים.
כל כך כיף יהיה להיות אף אחד מיוחד, רק מראה אדומה, לעצב את
עצמי לפי אחרים. כל כך כיף יהיה למשוך תשומת לב, רק לכמה דקות
כל פעם, ולהישכח באותה מהירות".
למראה האדומה נתתי שם. שני. "שם יפה" חשבתי, "למראה אדומה".
ישבתי לידה, דיברתי איתה, צחקתי איתה והכי, קינאתי בה.
שני בילתה איתי כל הזמן, במחשבה. היא עזרה לי לעבור את היסודי
ואת חטיבת הביניים. אהבתי אותה.

יום אחד הרמתי אבן וזרקתי עליה. בלי שום סיבה. לא חשבתי, רק
פעלתי. היא נשברה.
רק לאחר שראיתי את ההשתקפות שלי בחתיכות השבורות הבנתי שהיא
כבר לא תהייה כמו שהייתה. ניסיתי להדביק אותה. עבדתי עליה חמש
שעות. היא לא הייתה אותו הדבר.
בכיתי. החברה הכי טובה שלי כבר לא פה.

אמא ואבא העבירו אותי לחדר חדש, לבן, עם חלון ודלת. בלי אף
אחד. אפילו לא טלפון. את אמא ואבא לא ראיתי מאז, אבל הכרתי
אנשים אחרים. הם נראו לי דיי מוזרים אבל למדתי להתעלם מזה,
והבנתי שהם נחמדים.

עכשיו אני בן 25. אני כבר יותר בוגר, ולא גר באותו החדר.
עכשיו אני מבין שאחותי כבר לא תחזור.
     שני, אני מצטער.