[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גלאוריאן קריאשנז
/
מתנחל משוגע

בקסבה שבשכם הייתי שנוא על הרבה אנשים - הפעם היחידה בחיי
שהייתי חשוב עד כדי כך. הייתי בתפקיד מפקד במשטרה הפלשתינאית.
בביתי בין אחיי לא יכולתי שלא להבחין ברגשות האנטי ישראלים,
מרים בצורה קטנונית וחסרת תכלית, כיצד זה בחרתי להיות שוטר,
שאלו את עצמם שניים מאחיי הצעירים יותר שבחרו בדרך אחרת להגן
על עצמאותנו במטרה לשחרר אותנו מן העול ומהכיבוש הישראלי. אבל
אני, חובותיי בעולם הזה מעולם היו לפני זכויותיי, הייתי המפרנס
היחיד במשפחה מאז מותו של אבא. שוטר - זו עבודה עם בטחון, עם
עתיד ועם משכורת קבועה בכל חודש ובדרך כלל גם אין בעיות, אין
מהומות, אולי מלבד אלו שאחיי גורמים להם. היכן הם רכשו את
הדעות הקיצוניות הללו?! באחד הימים, בארוחת הערב סיפר עומאר על
טרומפלדור 'טוב למות בעד ארצנו' ציטט את דבריו של הפטריוט
הישראלי, אני רק מקווה בשביל עומאר ובשביל נימר שהם לא מתכנים
להצטרף לארגון קיצוני.
כמפקד במשטרה הפלשתינאית הייתי מפגע טבעי, והיו מקניטים אותי
כל אימת שלא היה בכך חשש סכנה, ספגתי פגיעות הן מהצד הישראלי
והן מהצד הפלשתינאי. וואללה, אני זוכר איך במשחק כדורגל
'ידידותי' שנערך בינינו לבין חיילי צה"ל המעיד אותי חייל מג"ב
זריז במגרש הכדורגל, והשופט (ישראלי אף הוא) העלים עין, חיילי
מג"ב געו בצחוק מעורר בחילה, המג"בניקים, וזה יענו מה שנקרא
התקרבות בין העמים.
אני מבין את הישראלים, בייחוד את המילואימניקים, הבעיה היא שהם
לא מבינים אותנו. אין פתרון פשוט. אני זוכר פעם בסיור שגרתי,
קבוצת ילדים ידתה אבנים לעבר מתנחלים, אז לא נפלא מעיני
שכשחייל צה"ל שהגיע למקום הכה ללא רחם ילד בן שתיים-עשרה שפגע
בו אבן, אף לא יכולתי להתערב, לא אני ולא אחר. מצב זה בו אתה
נגרר לידי מרדף, רק מגביר בך את עוצמת הכעס והרצון לפגוע, חושב
- גם פגע בי הנבל הקטן וגם בורח, על אחת כמה וכמה שאכה בו ללא
רחם, כך מוצא אדם צידוק הגיוני למעשיו הלא מוסריים. אני אף
זוכר כי מבעד לחיוכים עדיין יכולתי לראות את פרצופיהם הלועגים
של החיילים שנתקלתי בהם בכל מקום, הזלזול כשקראו אחריי מרט,
בסופו של דבר, את עצביי.
אנו בבעיה חברתית חמורה, שצעירים רבים מגיעים ממשפחות מרובות
ילדים, ללא השכלה, חסרי כיוון בדר"כ, רבים מהם איבדו קרוב זה
או אחר במלחמה הלא מתפשרת הזו. בעיר עשרות מהם, ושום אחד מהם,
דומה, לא היה לו שום עיסוק אלא לעמוד בקרנות רחוב או על גגות
וליידות בחיילי צה"ל אבנים ובקבוקי תבערה. כל זה היה מביך
ומרגיז. לפעמים גמרתי בדעתי, שנוכחותי כאן מיותרת ויותר מכך -
מרושעת, לראות את בני עמי מפגעים ונפגעים ללא היכולת להתערב.
ככל שיתקרב מועד סיום תפקידי בשטח כן ייטב לי, חשבתי. אשר
לתפקידי - הרי שנאתי אותו שנאה מרה יותר משיש, אולי, ביכולתי
לבאר. במשרה מעין זו אתה רואה את כל מלאכתו הבזויה של הכיבוש
מקרוב. בני עמי הפלשתינאים המסכנים החיים כאן בצפיפות
ובדוחק... פרצופיהם האפורים והנפחדים של אחיי ואחיותיי הקטנים,
של שכניי הצעירים והמבוגרים כאחד, מושפלים במחסומים, בבתי
המאסר ובכל עת בה חשקה בכך נפשו של חייל זה או אחר. בכל פעם
פלוגה חדשה מגיעה ושוב בעיות במחסומים, מה אני יכול לעשות
כשאני שומע את אחותי בת הארבע-עשרה חוזרת מבית-הספר, בוכה לנגד
עיניי, מספרת כיצד הושפלה נעימה, השכנה שלנו, אמא לתשעה ילדים,
זו שהייתה לי כאמא.
כל אלה העיקו עליי בתחושת אשמה קשה מנשוא. לא יכולתי לראות שום
דבר כשיעורו הנכון. הייתי צעיר והשכלתי לקויה, והיה עליי לעשות
את חשבון-נפשי בתוך אותה דומייה גמורה הכפויה על כל קצין
פלשתינאי בטריטוריות הכבושות.
אני מודה, קבל עם ועדה, כי מעולם לא עניין אותי מה יהיה לאחר
שייצאו הישראלים מהמדינה שלנו. ידעתי רק זאת, שאני תקוע בין
שנאתי לדרך בה המדינה שאני משרת מתנהלת לבין זעמי על אותם
חיילים ומתנחלים ישראלים שביקשו לסכל את מלאכתי. בחלק אחד של
דעתי ראיתי את ההנהגה הפלשתינאית כממשלת עריצות בל-תימוט, כדבר
שכפוהו הר כגיגית לדורי-דורות על חסרי הישע; בחלק אחר חשבתי,
כי ראש שמחתי יהיה לירות כדור בין עיניו של מתנחל. רגשות מעין
אלו הם מוצרי הלוואי הרגילים של הכיבוש.

באחד הימים, זכורני שהיה בוקר מעונן, מחניק, בתחילת עונת
הגשמים, קרה דבר מה שהיה, בדרך עקיפין, משעשע. זה היה מקרה
פעוט כשהוא לעצמו, אך הוא פתח לי פתח רחב יותר ממה שהיה לי עד
כאן לעמוד על טיבו האמיתי של הכיבוש ועל המניעים הקולקטיבים
החזקים מן היחיד. בוקר אחד השכם, בסיור ג'יפים שגרתי, קיבלנו
קריאה בקשר כי קבוצת מתנחלים נכנסה לשוק ברובע והחלה מעוררת
מהומות. חיילי צעקו בהתרגשות, היה זה משעשע מבחינתם, הזדמנות
להפגין כוח, לפגע בישראלים, לשבור שגרת יום בה משתעשעים
בלדמיין מה יקרה אם, כשתמיד אנו יוצאים גיבורים מפוארים ללא
רחם, יורים באויב, משמידים אותו בכל מצב נתון.
הגענו למקום האירוע. עצרתי את הג'יפ ויצאנו מתוכו, צעקות של
המולה מילאו את הרחוב. קהל רב החל מתאסף סביב. הדבר הזה הסב לי
רגש עמום של אי נחת.
יהודי בודד הוקף קהל רב. בוחנים היו אותו כמו חיות פרא וצועקים
לעברו מילות גנאי כמג'נון ומהבול. הצעיר הישראלי היה במצב של
שיכרון חושים, מתפלל לאלוהיו וצועק השמיימה. פניו היו מעוררי
יראה, כמו לא היה כבר יצור אנוש. הוא היה היהודי היחיד במקום,
תהיתי על טיבן של שמועות, משוגע אחד בלבד וכיצד זה הגיע לכאן,
תהיתי לעצמי. מישהו מבין הקהל זרק לעברי כי הוא מג'נון ואטרש
(משוגע וחירש). ברי היה לי לחלוטין מה ראוי לי לעשות. עליי
להתקרב אליו ולבדוק את התנהגותו. הבטתי סביב על ההמון ועל
חייליי, התקרבתי לכדי מרחק נגיעה ממנו, דוחף אותו עם נשקי
כבוחן אותו. חששתי מפני תגובתו, מה יהיה אם יתקוף ומה יהיה אם
אחטיא.
באותו הרגע, כשההמון צופה בי, לא פחדתי פחד במובן המצוי, כפי
שהייתי פוחד אילו הייתי לבדי. שוטר, אסור לו שיהיה נפחד במצב
מעין זה, ובדרך-כלל אין אני נפחד. המחשבה היחידה בלבי הייתה,
שאם ישתבש דבר-מה יראוני אותם עשרות בני עמי מוכה, נרדף
ומושפל. ואם יקרה כדבר הזה, סביר מאוד שאחדים מהם יצחקו. ודבר
שכזה אינו בא בחשבון כלל. הייתה רק דרך אחת.
התרחקתי צעד לאחור, דרכתי את נשקי וכיוונתי את הקנה אל ראשו.
בהמון הושלך הס, ואנחה עמוקה, חרישית, רוויה נחת, כזו של אנשים
הרואים את המסך בתיאטרון מורם סוף-סוף, עלתה בנשיפה מגרונות
הקהל. עשרות פעמים דמיינתי את עצמי מכוון את קנה נשקי אל ראשו
של האויב והנה אני כאן, כל רגע הוא נצח בעיניי, ובעיניי חייליי
ראיתי את הציפייה ללחיצה על ההדק. הנה יזכו ככלות הכל בקורטוב
השעשוע שנזדמן להם. פתאום הבינותי, כי אהיה מוכרח להרוג אותו
בסופו של דבר ואם לא, אז יסקול אותו ההמון הרב למוות. חיילי
מצפים כי אעשה זאת ועלי לעשות זאת; הרגשתי בעשרות של עיניים
עוינות סביב, מביטים בי ודוחקים בי ללא מעצור, במידה ולא אירה
ייתפס מעשה זה כחולשה. בין כך או כך נדון הוא למיתה. היה זה שם
באותו הרגע, כשאני עומד שם עם הקנה מכוון אל בין עיניו, שתפסתי
בפעם הראשונה את התרמית, את ההבל שבנוכחותי כאן. הרי אני, שוטר
פלשתינאי, ניצב נוכח המון פלשתינאים בלתי מזויינים, בני עמי;
לכאורה, השחקן הראשי במחזה, אך בפועל הייתי רק בובה מגוחכת,
הנדחפת אילך ואילך לפי רצונם של חייליי ולפי ציפייתו של ההמון
הרב. באותו רגע ידעתי כי בשעה שקיבלתי עליי את התפקיד האמור,
להשליט סדר - על חירותי שלי ויתרתי. ברגע שהצטרפתי למשטרה,
תנאי לכך שאבלה את ימי חיי בעשיית רושם על חייליי ואעורר מורא
ופחד בעיני הצעירים כל אימת שיראו את הג'יפ שלי עובר ברחובות.
וכך בכל מצב ומצב עליי להיראות נחרץ, יודע את אשר לפניי ולעשות
דברים מוגדרים. כל המרדף הזה ועכשיו כשהרובה מכוון אל בין
עיניו של אותו מתנחל משוגע ולא לירות, היה זה בלתי אפשרי.

כשלחצתי על ההדק, לא שמעתי את החבטה ולא הרגשתי ברתע - לעולם
לא תשמע ולא תחוש כשהירייה פוגעת - אך שמעתי את נהמת הגיל
השטנית שעלתה מן ההמון. באותו הרף עין, בפחות זמן, דומה היה,
מכדי שיגיע הכדור שמה, נפל תחתיו ארצה, רופס על ברכיו והרים
ידיו השמיימה, שפתיו מעלות ריר. בנפילתו נראה היה רגע כקם,
יריתי בו ירייה נוספת.
סובבתי פניי ממנו, ההמון כבר החל שוטף ועובר על פניי.
בסוף לא יכולתי לשאת עוד, ביקשתי מחייליי שיינשאו את גופתו אל
הג'יפ והלכתי.
אחרי זאת, כמובן, היו ויכוחים בלי סוף על הריגת היהודי. מפקד
המשטרה היה מלא זעם, אך לא היה בידו לעשות כלום, חייליי הצדיקו
את מעשיי. מלבד זאת, מבחינה חוקית עשיתי כשורה, משום שיהודי
משתולל יש להורגו ככלב שוטה אם נכנס אל הקסבה.
בקרב הקצינים היו הדעות חלוקות. היו שאמרו כי הצדק היה עמי,
אחרים אמרו כי דבר מביש הוא לירות במג'נון. מה שכן, אותו מעשה
הביא לכך שהועברתי לתפקיד מנהלי, כאילו מן אללה קיבלתי את
מבוקשי. קללה לצד ברכה, שכן עתה אני יושב במשרד סגור, מהביל
וקטן, חסר מעש, נזכר בזיכרונות מהימים בהם הייתי קצין בשטח כמו
בזה המקרה בו יריתי במתנחל המשוגע.
אולי מוטב כי הייתי אטרש בעצמי. פעמים תהיתי, אולי הייתי אני
החירש והמשוגע. חירש - שלא הקשבתי לקול מצפוני הפנימי
ומשוגע... כן, תמהתי אם תפס איש מהם כי עשיתי זאת רק כדי שלא
להיראות מג'נון בעצמי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לכל איש יש
שן!"

(טיעון מוחץ של
רופא השיניים
במאבק על
התקציב)


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/05 19:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלאוריאן קריאשנז

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה