"לא רוצה לברנד. לא רוצה לברנד. לא רוצה לברנד." מלמלה לעצמה
יעל בת השש, ישובה על השטיח בחדרה, אוחזת בחוזקה את בובתה
הקטנה בדמות ילדה קטנה עם תלתלי זהב ועיני תכלת גדולות, ממש
כמו אלו שלה, מצמידה אותה אל חזה ומתנדנדת עם פלג גופה העליון
קדימה ואחורה. החדר מלא בבובות ובצעצועים המסודרים בארגז כולם,
הפיל, הג'ירף, איש החלל, אפילו קוביות הלגו כולן בארגז
הצעצועים. על קיר החדר תלוי שטיח עם תמונה של פו הדוב, על
מיטתה מצעי תכלת עם ציורי פרפרים צהובים וכתומים ועל השטיח
עליו יושבת יעל, ציור של עליסה מארץ הפלאות.

זמזם הדלת צילצל, מעבר לדלת הופיעו גבר ואישה. האישה הייתה
מוכרת לפקידת הקבלה - רויטל. היא זיהתה את האישה שעמדה בפתח
הדלת, היא הייתה כאן עם בתה הקטנה לפני שבוע וחצי, בדיוק ביום
בו התחילה את עבודתה, רויטל זכרה אותה, אישה נאה הנראית צעירה
מכדי גילה, אך עם זאת לא נשכח ממנה אותו התקף הזעם שהיה לה כאן
במשרד. "חסרת סבלנות, אפאטית ובעלת חשיבות עצמית יתרה, מי היא
חושבת שהיא ואיך לאישה כזאת יש ילדה כזו מתוקה וביישנית".
מתקשה להבין כיצד זה ילדה כה יפה מגיעה הנה לטיפול, מאז ומתמיד
חשבה רויטל כי דברים יפים יותר הם בהכרח גם מוצלחים יותר, אלא
אם כן יש לך אמא כזו, חשבה.
רותי עשתה את דרכה פנימה לחדר הקבלה. לבושה שמלה צמודה בצבעי
ירוק-טורקיז ונעלי עקב תואמות. "אבל מה היא עושה כאן היום
ומיהו הגבר במדי קצין משטרה שזה עתה נכנס אחריה, אוחז בין ידיו
דבר מה עטוף בעטיפת מתנה", תהתה רויטל, מעיפה לעברם חיוך
ומהנהנת לשלום, מוודאת ביומן שלא בילבלה במקרה ונקבעה להם
פגישה להיום. "רק חסר לי שהיא תתפרץ עליי היום, המשוגעת".
עיניו של הקצין תרו את חדר הקבלה. החדר נראה בעיניו לבן וקודר.
שתי תמונות שמן היו על הקיר, מתחת לאחת מהן על אחד מספסלי
המתכת השחורים ישבה אישה מבוגרת ומלאה, תווי פניה זרים, כנראה
פיליפינית. היא עיינה בחוסר עניין בתמונות של נשים ופריטי לבוש
במגזינים שהיו לידה על שידה עמוסה בשכאלו: 'לאישה', 'את',
'elle' 'vouge' ואחרים. רותי ניגשה אל רויטל, פקידת הקבלה,
עיניו של הקצין נעצרו, מתמקדות בה. רויטל הייתה לבושה בלבן,
שערה אדום, עגילי חישוק גדולים עיטרו את תנוכי אוזניה ואודם
אדום בהיר הבליט את שפתיה. מנקודת עומדו היה ניתן לראות בנקל
כי דמתה היא דמיון מפליא לאותה נערה אשר בתמונה התלויה לשמאלה.

רויטל הייתה מודעת לעובדה כי האיפור משווה לה את המראה ההפוך
מזה שייחלה לו, כך שבמקום שתקרין מראה של אישה מבוגרת ומהוגנת,
נראתה כילדה קטנה ששיחקה בחפציה של אמה. היא ידעה כי הד"ר
מעדיף אותה כך. על אף שלא אמר לה זאת ישירות, היא יכלה לראות
זאת במבטו, מברך אותה בבוקר טוב רק באותם הבקרים בהם הגיעה
לבושה בלבן ומאופרת כמו שהוא אוהב. לרויטל לא הפריע כל כך
להקפיד על הלבוש וגם לא אדישותו של הד"ר במשך היום, העיקר
שמצאה עבודה חדשה איתה תוכל לממן את לימודיה, את שכר הדירה ואת
הכלבה הקטנה שאימצה מהרחוב.
"שלום, רויטל", אמרה רותי מתקרבת לשולחן הקבלה כשהקצין נשאר
מלווה אותה, כצעד וחצי מאחוריה, "ברשותך היינו מעוניינים
להיפגש עם הד"ר למספר דקות, אני יודעת שלא קבענו פגישה להיום,
אבל היינו רוצים להודות לו, בעלי ואני".
"רק רגע בבקשה", אמרה רויטל, חייכה חיוך מאולץ, הביטה מבט קצר
בשעון לוודא כי השעה עגולה כך שלא תטריד את הד"ר ולחצה על
כפתור הטלפון המחבר אותה לשלוחה של הד"ר, הלחצן הבהב באור אדום
למספר שניות ואז הרימה רויטל את השפורפרת.
"ד"ר, יש לך אורחים", אמרה לתוך שפופרת הטלפון.
"מי אלו?" שאל הד"ר בטון מנוכר ועייף.
"רותי שמר, אמה של יעל, ובעלה."
"רק רגע בבקשה", הד"ר נמלא סומק, מה מטרת בואם היום. היא אמורה
להגיע עם יעל ביום שלישי הקרוב, חשב ובדק שוב ביומנו לראות כי
אכן לא טעה. על דלת המשרד של הד"ר היה כתוב 'ד"ר ברנרד כהן -
פסיכולוג ילדים מומחה'. ד"ר ברנרד התפרסם בעיקר בשל מאמר
שפירסם לאחרונה בכתב עת נחשב, בו עסק והרחיב על המושג עצמי
מזויף, מושג שויניקוט עצמו טבע, ד"ר ברנרד (אימץ מסקנות שונות
מאלו שלו) התריס במאמר כנגד מסקנותיו של הפסיכואנליטיקאי
המפורסם. בתקציר המאמר כתב: עצמי מזויף הינו חזות מזוייפת
שהאדם נאלץ לארגן לעצמו, בכדי להתמודד עם העולם ולהתאים את
עצמו לסביבה. זהו מנגנון הגנה שנועד להגן על העצמי האמיתי שעבר
טראומה וכעת יש להגן עליו מפגיעה חוזרת. כאשר מנצלים את העצמי
המזויף ומתייחסים אליו כאל אמיתי גדלה באדם תחושת ייאוש וחוסר
ערך. ד"ר ברנרד חלק על מסקנותיו של ויניקוט בנוגע לדרך הטיפול
במה שנוגע להתמודדות עם לחצים סביבתיים בגיל ההתבגרות. בעוד
ויניקוט מדגיש כי עיבוד הקונפליקט בין דרישות וציפיות הסביבה
לרצונות וצרכי האדם הינה משימה המוטלת על המתבגר עצמו ואדם אחר
אינו יכול לפתרה עבורו, ד"ר ברנרד טוען כי תמיד יש מקום לעזרה
חיצונית ולגירויים נוספים המשפיעים על עיבוד אותו קונפליקט
פנימי.
רויטל הפנתה את הזוג לשבת מספר דקות עד אשר הד"ר יתפנה. רותי
התיישבה ולצדה התיישב בעלה, עיניו של הקצין סרקו את החדר
ונעצרו על פני התמונות. הוא נזכר כי ראה כבר תמונות מעין אלו.
היה זה בקורס 'אמנות הרנסנס', כששמע על פיקאסו והתקופה הכחולה
שלו. במשטרה, מתוקף תפקידו, בלש במשטרה, חויב להשתתף במספר
קורסי העשרה. מפקדו אמר לו כי בלש טוב חייב להרחיב את הדעת
ולהתעניין במגוון רחב של נושאים, את המפקד לא עניינו חייהם
הפרטיים של אנשיו, מבחינתו הייתה קיימת עבורו והן עבורם בראש
ובראשונה - העבודה. עיניו של אביה של יעל המשיכו סורקות את
התמונות על הקיר, בעוד מחשבות שונות חולפות בראשו: "יש לי ילדה
קטנה שאני בקושי רואה; האם כל זה שווה את הטרחה; האם הקידום
חשוב לי מחיי משפחה - הרי לעזאזל, למען מי אני עושה כל זאת?!"
בתמונה על הקיר הייתה אישה עטופה בתכריכים לבנים, מבטה עצוב,
נראה כי היא שקועה במחשבות טורדות, ראשה נשען על פרק כף ידה,
רכון מטה. לשמאלה ילד או ילדה, נראה כי עניין זה לא ברור
בכוונה תחילה, שערו של הילד חום, לבוש הוא בבגד-גוף בצבע תכלת
עם תוספי מלמלה לצווארו ולפרקי ידיו, יושב בחיבוק ידיים, אף
הוא מביט הצידה, חושב על דבר מה. התמונה הסבה לו הרגשה של צער,
של כאב, מעביר עיניו הלאה על הקיר, בתמונה השנייה נראתה ילדה
קטנה, שערה ושפתיה צבועים אדום, שמלה לבנה מעטרת את גופה כולו,
אף נעליה לבנות ובין ידיה היא אוחזת יונה לבנה. "תמונה זו משרה
מין הרגשה של ריחוף על רקע הקיר הלבן אבל כאילו במקום אחר,
חשב, אי שם מעבר לקיר ובניגוד גמור לתחושת הקור והניכור שמקרין
החדר כולו, אילו היה לי יותר זמן להיות בבית לא היינו מגיעים
לכאן", חשב בליבו.
דלת המשרד נפתחה וילד כבן שש יצא את החדר מלווה ע"י הד"ר שנעמד
לצדו, הילד יצא כשראשו  מורכן מטה, מחכה לעוזרת הפיליפינית
שתתקרב ותמשוך אותו בידו משם. הם יצאו את המשרד כשזו, העוזרת
הפיליפינית, נושפת לרווחה מלוא אוויר חזה, מחייגת מספר בטלפון
הנייד והחלה מדברת בזמן שיצאו את חדר הקבלה.
ד"ר ברנרד עמד בפתח משרדו. קצב פעימות לבו עלה באחת נוכח מראהו
של אביה של יעל, לבוש במדי קצין משטרה, על אף כי ידע כבר
מרישומיו כי אביה של יעל הינו שוטר, מאז ומעולם, מדים הסבו לו
תחושת אשם מסוימת והרגשה של אי נוחות. נבוך מעט הד"ר קיבל את
פני אורחיו, "היכנסו בבקשה, בדיוק יש לי עשר דקות פנויות".
בני הזוג נכנסו כשחיוך רחב מילא את פניה של רותי. "רצינו כל כך
להודות לך על הטיפול המסור בבתנו, מאז הגענו אלייך לפני
חודשיים הילדה ממש השתנתה, ברשותך הבאנו לך מתנה צנועה", אמרה
רותי ולקחה מידי בעלה את המתנה העטופה. "אתה יודע כי מאז שהיא
הגיעה אלייך כמו מעשה פלאים חוללת. באחת הפכה מילדה
היפראקטיבית, צעקנית ודעתנית לילדה שקטה וצייתנית וזאת ללא כל
תרופות או כדורים, תודה לאל. איך נוכל להודות לך, לא אדע".

שתי נורות נאון על הקיר מעל לראשה של רותי אשר עסקה ברחיצת
ירקות לסלט מילאו את חדר האוכל באור לבן. אביה של יעל ישב וצפה
בפרסומות בטלוויזיה קטנה בקרבת שולחן האוכל, מקשיב בחצי אוזן
לסיפוריה של אישתו.
"נו, מה אתה אומר על הד"ר", שאלה רותי את בעלה שלא פשט את מדיו
שכן מיד לאחר ארוחת הערב הוא יוצא למשמרת הלילה שלו. תחילה, לא
ענה, כמי שלא שמע כלל, אך בסופה של שתיקה פתח פיו ואמר, "קצת
חננה, חבל על הכסף שלנו".
"אויש, באמת איתך, אתה סתם נודניק, האיש הזה הוא מהרופאים הכי
טובים שיש, על מה אתה מדבר בכלל", אמרה רותי והמשיכה בדבריה,
מפנה מבטה לרגע הצידה על ילדתה שהייתה ישובה על רצפת החדר
בפינה, "יעל, היינו אצל ד"ר ברנרד היום, קנינו לו מתנה מיוחדת
והוא מסר לך דרישת שלום וכי הוא מקווה לראותך ביום שלישי
הקרוב".
יעל אחזה בבובתה הקטנה בדמות ילדה קטנה עם תלתלי זהב ועיני
תכלת גדולות, ממש כמו אלו שלה, מצמידה אותה אל חזה, היא לא
הרימה את ראשה לשמע דבריה של אמה, מתנדנדת עם פלג גופה העליון
קדימה ואחורה. ממלמלת לעצמה: "לא רוצה לברנד. לא רוצה לברנד.
לא רוצה לברנד. הוא מכניס לי את הפיפי."