ברחוב ליד הבית שלי יש חנות שוקולד וממתקים, אין על שוקולד...
תמיד הייתי עובר, מסתכל ולפעמים נכנס וקונה. כך החנות כבר
קיימת באותו המקום כבר כמה שנים. אורי, בעל החנות מההתחלה.
לפני כמה חודשים אורי החליט להתרחב, לא הסתפק כבר בלהחזיק סתם
"חנות", החליט לפתוח "מעדנייה". אורי קנה את שתי החנויות
השכנות, הגיעו שיפוצניקים, הרסו קירות, בנו חדשים, עשו מה
ששיפוצניקים יודעים לעשות.

התאריך היום 20 בנובמבר. אני עובר ליד החנות ואני רואה שלט:
"מעדניית אורי - הפתיחה 20 בנובמבר." "זה היום..." אמרתי
לעצמי. נכנסתי, מזמן לא קניתי שוקולד לבן... בכניסה דלפק חדש
עם כוסות יין ובקבוק יין אדום, קברנה, פשוט אבל כשנותנים לך
תיקח. טעמתי, דווקא לא רע. תהיתי איפה אורי נעלם. הסתובבתי קצת
בחלל החנות החדשה, גם לקוחות אחרים לא נראו לעיני. מצאתי דלת
שלא הייתה מקודם, מעליה שלט: "מוצרי יבוא". נכנסתי, לפי גודל
החדר הוא כנראה קנה לעצמו כמה חנויות שכנות... אבל אורי עדיין
לא איתנו וגם לקוחות לא נראים.

"לא מפריע לי להסתובב לבד", חשבתי. אפשר אפילו לטעום עד הקופה.
בעודי מסתובב ומחפש מה לקחת, מחפש גם את הקופה ואת אורי, אני
חושב שאורי באמת עשה עבודה יפה. בעודי מסתובב אני קולט דלת
נוספת, נכנסתי. זה כנראה אגף מוצרי הגבינה, לפי המקררים
הגדולים והגבינות שיש בהם. "הוא לא הספיק להכין שלטי מחירים",
חשבתי. המשכתי להסתובב ועברתי מעבר לאגף אחר, המשכתי להסתובב.
פה דווקא אין מקררים וגבינות, יש שתייה קלה וחריפה. החלל פה
באמת גדול. "זה באמת מוזר", חשבתי כבר בקול לעצמי. בסך הכל
הייתה לאורי חנות בגודל מכולת מהסרטים של אסקימו לימון...

המשכתי ללכת, לא יודע כבר כמה זמן, עברתי עוד כמה מעברים
ודלתות, הדלת האחרונה הוציאה אותי לרחוב, סופסוף. חשבתי על
העובדה המוזרה, שלא עברתי דרך הקופה הרושמת בכלל. "נראה לי
שאני חולם, או סתם הוזה..." ניסיתי להציץ רגע שוב פנימה לחנות.
הדלת משום מה לא נפתחה מהצד החיצוני, למרות מאמצי. אחרי כמה
דקות הבנתי שזו כנראה דלת חד כיוונית.

כנראה שזה סוף הביקור בחנות החדשה של אורי, טוב, נקרא לזה
מעדנייה, כמו שאורי התכוון... הייתי שואל אותו אם בכלל אכפת לו
שהמקום שלו ייקרא סתם חנות או מעדנייה, אבל כנראה אני אשאל
אותו בפעם אחרת... לא הייתה ברירה אלא לקחת אוטובוס הביתה.

בנסיעה באוטובוס הרהרתי בעניין,"טוב, נמצא חנות נורמלית
מחר..."