כשמצאתי אותו הוא היה כולו מכווץ , במצב קטטוני, ורק מלמל
לעצמו בצלילי מונוטוני שהוא לא רוצה ללכת לשם...
ושהוא גם מאחל לי בהצלחה עכשיו, ושגם אני לא אלך לשם, לאיפה
שהוא הולך, אלא למקום השני.
לא כ"כ הבנתי על מה הוא מדבר, אבל ניסיתי לשכנע אותו שהכל יהיה
בסדר.
הוא באמת נראה מוזר, אפילו יותר מכולם. ואז איזה מישהו לקח
אותו , והוא התחיל לצעוק שהוא לא רוצה ללכת ושהם טעו, וכל האלה
למעלה זונות.
הלכתי לתפוס מקום, הם פשוט כולם נראו מוזרים, היו שם אנשים
במצב קשה, היו כאלה שבאו אחרי תאונות או סתם כי היה להם רע.
אני עדיין לא יודעת למה בדיוק אני פה, וגם עדיין לא התאפסתי על
הלו"ז  אז בנתיים אני עושה כל מה שאומרים לי.
אז עכשיו זה השיחה עם האחראי, ראיתי אותו בינתיים רק פעם אחת,
ביום הראשון שבאתי לפה.
אמרו לי שלא נראה אותו הרבה כי הוא נורא עסוק, כולם מתייחסים
איליו כאילו הוא מישהו חשוב, באמת נראה לי שהוא די נחשב פה כי
הוא זה שמחליט לאן אנחנו הולכים.
מישהו אמר לי פעם שיש לו כל מיני תיקים בחדר על כל אחד מאיתנו,
על כל מה שהוא עשה לפני שבא לפה.
בכל אופן ישבתי , ולא הבנתי למה כולם כ"כ לחוצים פה, כאילו כל
העתיד שלהם תלוי בזה.
מישהי התישבה לידי , היא דווקא נראתה די בסדר, לא במצב קשה כ"כ
, סתם אחת עם הרבה שחור עליה וכמה שריטות על הידיים.
היא נראתה נורא לחוצה..כאילו היא על מנת יתר של קפה  או משהו.
ניסיתי לדבר איתה, זה לא מנומס לשבת כמו עמוד.
במסדרון מישהו התחיל לצרוח שהוא חייב לעוף מפה ושהוא לא יכול
יותר, והיא אמרה בטון נורא רציני שמפה כבר לא יוצאים אף פעם.
שאלתי אותה על מה היא פה , והיא אמרה שסתם היה לה חרא קודם אז
היא ניסתה כמה אבקות , רק שהפעם האחרונה קצת נדפקה לה (היא לא
בטוחה) אבל היא חושבת שזה היה קצת יותר מידי, ומאז היא פה.
היא שאלה אותי על מה אני פה, אני לא כ"כ ידעתי להסביר כי לא
ממש ידעתי.
בינינו הסתובבו האנשים בלבן וכל הזמן הרגיעו את כולם, ואמרו
שהאחראי פה על כולם (שהוא מאוד עסוק) כבר מתפנה אלינו.
ההיא שישבה לידי אמרה שהיא מתה לקצת חומר או לפחות לאיזו
סיגריה דפוקה כי היא מרגישה אוברדואוז נקייה.
האיש בלבן אמר שהיא הבאה בתור.

היא אמרה שזאת הפעם השניה שלה פה כי פעם שעברה הם לא היו
בטוחים, כי הם ידעו  שהייתה לה תקופה קשה לפני שהיא באה לפה אז
בגלל זה היא התנהגה קצת לא בסדר, אבל ביסודה היא דווקא בסדר
גמור אז הם  היו צריכים לבדוק אותה עוד פעם.
היא נכנסה.
אחרי בערך עשר דקות היא יצאה כשכל השחור נוזל לה על הפרצוף
(חבל, היא דווקא נראתה בסדר) .
היא צרחה שכולם פה בירוקרטים מסריחים , ואלוהים יכול ללכת
להזדיין ושנמאס לה מהעולם הזה ושהוא עוד יותר דפוק מהקודם.
הזה בלבן בא אליי ושאל אם הכל בסדר( הוא נראה די מסכן כזה,
כאילו הוא ניסה להיות נחמד אבל הוא נראה כאילו נשבר לו מהעבודה
וזיון לא היה מזיק לו)
אני לא יודעת למה, למה שלא יהיה בסדר?
אבל פה... אני אפילו לא יודעת מה נחשב להיות בסדר.
שוב הרגשתי כמו האיש על ההר.
תמיד מאז שהיתי קטנה היתה לי בראש תמונה של איש מבוגר, שתמיד
ישב על ראש ההר עם הגיטרה שלו .
והוא פשוט היה שם, ובשבילו לא היה שם יותר שומדבר חוץ ממנו
ומהגיטרה.
מידי פעם נתקעת לי התמונה, פשו ט אף אחד לא קיים.
גם עכשיו...אני נכנסת למשרד של האיש החשוב.
מלא עשן (אפשר להתמסטל רק מהריח של סיגריות זולות...)
יושב עם שיער לבן פרוע , בחלוק הלבן שלו.
עם מליוני תיקיות וספרים מאחוריו.
כמעט נדוש.
ומתחיל לשאול שאלות מוזרות עליי ועל השינויים בהרגלים שלי
ודברים כאלה.
שאלות מוזרות... כאילו מה כבר אפשר להסביר לו על הרגלים?
כולם משתנים אז גם אני בהתאם.
הוא לא חושב שזה נורמלי.
אבל לך תסביר לו שככל שמשתנים יותר מרגישים פחות, הכל פחות
מציאותי.
מסתבר שהוא לא אהב את הרעיון,
כי עכשיו אני והזאת שישבה לידי מקודם הולכות לבלות הרבה זמן
בחדרים מוזרים עם מזרונים על הקירות.