עוד שניה והן יתחילו לברוח לי, הטיפות המלוחות האלה... הטיפות
המלוחות והמרושעות האלה!
אוף... החיים פשוט כבר לא אותו הדבר יותר... או שאולי זאת רק
אני פתאום... שוב משבר.
די!!! נמאס לי כבר לצרוח בראש את אותן השורות... זה שורט אותי,
כל הלחץ הזה שוחק אותי מבפנים...
שמישהו ייתן לי יד וימשוך אותי למעלה!!!
בבקשה? אין סיכוי שאני אגיע לשם לבד...
אני רוצה תרופות... אני רוצה לברוח... אני רוצה סם שיעזור לי
להירגע...
אני רוצה להרגיש איך זה כשמשעמם...
אלוהים... כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה בה היה לי משעמם...
אני יודעת שאני מטומטמת שאני לוקחת על עצמי כל כך הרבה דברים,
אבל אתם יכולים להפסיק להגיד את זה!
נשבר לי, נמאס לי, יש לי חשק אדיר לקפוץ מאיזה צוק ולהשאיר
מאחוריי פתק "תקפצו לי".
בפעם הראשונה בשנה, אולי אפילו שנתיים, האחרונות - אני רוצה
להסיר אחריות!
לא להתעורר בגיל 25 ולגלות שאני כבר לגמרי שחוקה מבפנים...
אבל אני לא יכולה לוותר, אני חייבת להיות טובה בכל...
נמאס לי לרדוף אחרי ציונים ותארים למיניהם...
ואני לא יכולה להתמוטט הפעם, אסור לי לבכות, אסור לי להישבר
שוב!
אמא אמרה שאם זה קורה עוד פעם היא מוציאה אותי מהתנועה...
אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה...
חייבת
חייבת להחזיק מעמד.
אני אקח את עצמי בידיים... אני אסיים את כל החומר שאני צריכה
ללמוד. אני אעמוד בזה. אני חייבת.
אסור לבכות. די, תתאפקי כבר!

אבל כרגע, הדבר היחיד שבא לי לעשות זה ליפול...