"נהדר," חשבתי לעצמי בזמן שאני סובלת מגלים ענקיים של כאבים
שמטביעים אותי, "את נהדרת מיכל, להתרסק עם האופניים ביום שני
בערב, ברחוב הכי ריק בכל העיר המזוינת הזאת, בטוח עכשיו מישהו
יבוא לעזור", בעודי מנסה להתגבר על הכאב הנוראי שתקף אותי בידי
השמאלית ולקום, מכונית בצבע צהוב מרקר, ממנה בוקע רעש חזק של
טראנסים מעוותים חולפת על פניי במהירות מעוותת עוד יותר מהרעש
שמביך לקרוא לו מוסיקה, אולי חצי מטר ממני, "חבל על חצי המטר
הזה, חבל שהוא קיים, לחשוב שהעולם היה מרוויח בלעדיו". קמה
ומתיישבת על המדרכה תוהה מאיפה אני אמצא עכשיו כוח להתגבר במשך
שעה שלמה על הכאבים, שעה של הליכה וגרירת אופניים עקומים.
"אוי, האופניים שבורים, יופי, לא רק שבר אפשרי, אלא גם צרחות
מאבא. תהיי קצת יותר מרירה, מיכל, טיפה יותר, תוכלי לקבל גם
פרס. הו, ציניות, שבת אלי, את לא יודעת כמה התגעגעתי." עושה
פרצוף, סליחה, עושה את ה-פרצוף, הפרצוף שלי, הכל כך מוכר,
היותר מדי מוכר. אחרים מלגלגים עליי בגללו, שנדבק לי לפנים כל
בוקר אחרי לילה ללא שינה, או לאחר כל מבחן גרוע. מרגישה כעס,
שנאה, תסכול וכל רגש שלילי אחר, גועש בי. עצבים, בא לי לדפוק
מכות למישהו, משהו רציני, עם היד השבורה, לרסק עוד קצת את
העצם, על פרצוף של מישהו. פשוט לקחת אלת בייסבול, או אפילו
לוותר על עזרים, ופשוט לרסק למישהו את הצורה תוך כדי פגיעה
עצמית, בלי קשר לכך שאני יותר אסבול, העיקר היצר הסדיסטי שבי
ידעך. אני מוכרת לזרמים הללו של הרגשות המעורבבים, כל הרגשות
השליליים שיש בי, פורצים בי ברגעים הכי נהדרים בעולם, כמו
עכשיו, אחרי שלא מספיק הייתי עצבנית כל היום, מתוסכלת מכל
המבטים של החברים שלי, שאני תמיד מנתחת לא נכון ומגלה את זה
מאוחר מדי, מבוחן פתע בלשון, מסתם עוד יום מיותר. אני יוצאת לי
לנסוע על אופניים, אולי הפעילות היחידה שנשארה לי שמרגיעה
אותי, מגלה איזה רחוב שלא הייתי בו שנים, הרחוב הכי ריק בעיר,
ידעתי ששם אוכל לחשוב קצת, להרגיע את עצמי, אך לא, ירידה בלתי
נראית נגלית לי לאור מנורה, רחוקה מדי, מהבהבת מדי, מופתעת
מדי, אני מאבדת שליטה ומתחילה לתפוס מהירות בירידה, תלולה,
מדי. "מה לעזאזל ירידה כזאת עושה בעיר?" המחשבה היחידה אולי
שהספיקה לעלות לי, בנוסף גם צעקות שרק נקבה כמוני יכולה להפיק,
שתמיד באות לי ברפלקס, ברגעים כאלה, שאני עומדת למות.
רק אם איזה חתול היה עובר עכשיו, הייתי שוחטת אותו ללא רחמים.
ללא טיפה של רחמים. כמה כעס אני יכולה להכיל, למרות הכאב. זה
לא כזה מפתיע, אחרי אחד הימים היותר מבוזבזים של החיים שלי,
חוסר השראה מוחלט, חוסר מעש עוד יותר מוחלט. העצלנות הגיעה
לרמות. אולי זה טוב שהתרסקתי, משהו לספר, קצת טעם ליום הזה,
טעם חזק, וקצת חריף, קצת הרבה, אבל בכל זאת, עדיין טעם. תמיד
זה טוב לצאת. לנשום את האוויר של הימים האחרונים של החורף,
להרגיש את הקור שהולך ודועך לי בין הידיים, חבל עליו. בקיץ זה
נוראי לנסוע באופניים ביום, בלילה זה תלוי, אם הלחות גבוהה מדי
זה עוד סביל כי יש רוח ויש קרירות מסוימת, אבל בלילות יבשים,
זה יכול להיות זוועה. הגרון מתייבש תוך מטרים מעטים ואת נהיית
צמאה תוך זמן קצר. אבל הגלישה הזו לנושא שמזכיר לי יותר מדי את
שיעורי גיאוגרפיה, לא נראה לי. אוף, מיואשת מעצמי, אפילו
להעביר מה קורה לי עכשיו לוקח לי פי שתיים מהזמן שצריך. אז
נחזור לדרך המקורית.
אז שם, על המדרכה, תוהה לי למה חצי המטר ההוא קיים, גם אחרי
שהמכונית עברה מזמן, תקועה עליו כמו שאני נתקעת על הרבה דברים
אחרים. מנערת את הראש מהסחרחורת שתקפה אותי ונזכרת שאני צריכה
לאגור איכשהו כוחות. לוגמת משאריות המים המעטות, ומחטטת בתיק
בלי שום כיוון מחשבה מה אני מחפשת, מיד מוותרת וחוזרת לנסות
להסדיר את נשמתי, שלא, עדיין לא סודרה מאז הירידה הארורה שגרמה
למותי. נו טוב, לא, אבל תתנו לי ליהנות לחלום על זה.
נשכבת על המדרכה, מסתכלת על השמיים שהולכים ומתבהרים ומרגישה
איך הכל נרגע בתוכי קצת, הנהרות של העצבים מתאדים, הציניות
שהשתלטה על כל מחשבה ומחשבה בראשי והוסיפה לה איזה "נהדר" או
"יופי", גם מתחילה להיעלם, זה נחמד. לוקחת שאיפה עמוקה של
אוויר חדש לריאות ומוציאה אותו לאט. עוצמת עיניים ומנסה להחדיר
קצת מחשבות מרגיעות לראשי שעדיין קצת עייף וקצת כואב, את במקום
אחר, את שם, במקום שלך, ההוא, נעים לך וטוב לך. פוקחת עיניים
ומחליטה להתחיל להחליט. מרימה את הבקבוק אך נזכרת שיש עוד דרך
ארוכה לפניך, אורזת בחזרה הכל לתיק וקמה.
"וואו, וואו אחד ענק", המומה מהזיכרון הגרוע שלי, "לאיפה כל
הכאב הזה נעלם מקודם, הוא לא היה כאן, באמת, אה... אה, למקום
ההוא, שלי, נכון, בטח." טוב, אני חזקה, כמובן, צולעת לכיוון
האופניים המסכנים שלי, שנמצאים מטרים אחדים ממני, כי כמובן
חוקי הפיסיקה חלים על כולנו, כולל עליי, והתנופה של ההתנגשות
של האופניים הנפלאים שלי בעמוד מעיפה אותי רחוק, רחוק מהם.
אך למרות כל הכאבים, המחשבות והציניות שמתחילה לגרום לי לבחילה
עזה, אני מגיעה לאופניים היקרים שלי, וקולטת שאני נותנת להם
יותר מדי שמות תואר, ומפסיקה. מרימה אותם ביד הפחות פגועה,
מביטה בהם לרגע ומבינה כמה, כמה שאני לא רוצה להיות הם. חוץ
מזה שהם סבלו כל הדרך את המפשעה שלי, הכובד והדיבורים הבלתי
פוסקים לעצמי, הם עכשיו מפורקים לגמרי.
אפילו לרגע לא חשבתי שהחלקים המוזרים שראיתי מסביבי בזמן
שהתלוננתי היו האופניים שלי.
אפילו לא לרגע.
המחשבה החזירה אותי טיפה למציאות,
תמיד יש מישהו שסובל יותר ממך בזמן שאתה שקוע בשלך, אפילו אם
זה אופניים.
עכשיו אפילו ציניות לא תעזור.
אבל נעזוב את זה לרגע, לא בגלל שזה לא חשוב, עמוק או משמעותי,
כי שחושבים על זה כן, רחמים עצמיים לא עוזרים לאף אחד, במיוחד
כשאתה קולט שאתה ממש לא במצב רע לעומת הילדים המורעבים באפריקה
או הנשים הנאנסות כמעט בכל מקום בעולם. וזה גם לא בגלל
שהאופניים שלי לא נושא מעניין, כי הם הרי האופניים שלי, אלה
שלא סתם אני נותנת להם שמות תואר כה רבים ומפוארים, אלה שהיו
איתי ברגעים די קשים בשנים האחרונות.
יללה דקה קוטעת את חוט מחשבותיי, חתול שחור מופיע ליד רגליי
ואני עם שאריות האכזריות שהייתה בי קודם מתאפקת לא לדפוק לו
בלטה לראש שוב ושוב ושוב.
בסוף הוא הופך להיות השטן.
מסביר לי כמה רע עשיתי בחיי.
ושולח אותי לגיהנום ואני סובלת לעד.
מתעוררת על המדרכה שכבר נהפכה להיות ידידה קרובה שלי, מביטה
בשעון, "כבר 12 בלילה, ממ..." מסתכלת מסביב ולרגע שוכחת מה
לעזאזל אני עושה כאן. אך הישענות על ידי השמאלית מזכירה לי
במאית שנייה אחת את כל מה שעברתי הערב.
למרות שזה כל כך מעט, מה שעברתי, הכוונה, הצלחתי למתוח את זה
על פני שני דפים שלמים, וזה בכלל לא אמיתי, חע, זה לא מצחיק.
בכל מקרה, נראה לי שכדאי לגלות לכם שהגיע הזמן לסיים את
הסיפור. אל תהיו עצובים. זה בסדר.
אתם יכולים ללכת.
ביי ביי.
יום טוב.