|
עומד מול הזיכרון
שדמותך חרטה בי ברוך
ונזכר במבט ששידר
חום, קור ובלבול שכזה.
ושבוע חלף מאז המפגש,
עם ימים ששמת אותי בצד
ועם לילות שהחדירו תקוות
וכל כך רציתי עוד ועוד...
דמותך ריצדה במוחי
וערגתי אלייך במהלך יומי
וכלל לא ידעתי בביטחה
אם תבואי אליי חזרה.
והנה, ערב הפגישה ששוב נקבעה,
אף שבשח רחוק השיחה נמנעה,
אני רוצה לגעת בך עכשיו
ולחוש את חום גופך שלי קר.
למה מחוגי השעון זוחלים?
למה אי אפשר לקצר לילות וימים,
שעכשיו יהיה המחר המיוחל
והגעגועים יהיו כבר לנחלת עבר?
6/11/01 © |
|
|
לשלוף את הלב
מהחזה של מישהו,
ולהראות לו את
הלב פועם, שנייה
לפני שהוא מאבד
את ההכרה, כן,
דיי מגניב, אבל
לא מגניב כמו
לדחוף את היד
שלך לתחת של
מישהו, לתלוש את
התריסריון שלו,
ולהראות לו את
זה, שנייה לפני
שהוא צורח עד
אובדן ההכרה
אני, מראה יוזמה
בכיוון הרפואה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.