אתה מכיר את עצמך לאנשים, בידיעה שאתה מוכר להם מוצר פגום.
אתה מסתכל על האנשים הנהדרים האלה בטלוויזיה, או במושב שלידך
באוטובוס, והם שומעים מוזיקה או מתמזמזים, או כוססים ציפורניים
או מחטטים באף, בכל אופן משהו רגיל לגמרי, אבל אתה רואה עליהם,
אתה מרגיש שיש להם את המשהו החי הזה, האנושיות הפשוטה והבריאה
לגמרי הזו, שאתה יודע עמוק בלב שאף פעם לא תהיה לך, וכשאתה
תופס את עצמך בוהה בהם אתה מתיישר נבוך בכיסא שלך ועושה כאילו
בעצם הסתכלת על משהו מאחוריהם כל הזמן, והם מחייכים אליך
בהבנה, כאילו הם יודעים מה עובר עליך וזה בסדר גמור מצדם
שתסתכל.
הם לא מבינים כלום, אבל זה בכלל לא משנה - זה כבר אבוד, עשית
להם את היום כי הם חושבים שהם האנשים הכי טובים בעולם אחרי שהם
חייכו אליך ככה בהבנה המטומטמת שלהם.
אז אתה לוחץ לאנשים את היד וצוחק בלבביות ועושה את כל ההצגה,
אבל בפנים אתה מרגיש קצת חרא, שבעצם אתה בכלל לא משהו, והם לא
עשו שומדבר מיוחד שמגיע להם להסתבך עם אחד פגום כמוך, אחד שלא
יכול באמת להיות מאושר ותמיד הוא קצת בודד, גם כשמבחוץ נראה
שנחמד לו נורא.
כשהייתי קטנה, חמור נגח לי בראש, חמור מופרע מפינת החי של
בי"ס, שפעם אולי התעללו בו ילדים אבל אולי הוא היה סתם דפוק.
בכל אופן, הוא הפיל אותי לרצפה ובעט לי בראש עד שעברה לו
הקריזה והוא הסתלק.
ואחרי זה, כשישבתי בחדר של האחות עם ראש קצת פתוח ומדמם, אז
היה לי קצת טוב.
רק קצת, בצורה מעוותת ובלתי סבירה לגמרי, אבל הייתי קצת שמחה
אז.
אולי זה הקטע שלי - כשרע לי, אז גם קצת טוב.
טוב, כמעט תמיד - נגיד, יש מצב מסוים שכל כך רע לך, שכבר לא
טוב לך מזה, וזה השלב שאתה מתחיל להתבאס מעצם היותך מבואס, ואם
אתה לא שולף את עצמך מהמצב הזה בזמן, אתה יכול להמשיך לגלגל את
זה לנצח.
אבל חוץ מהמצב הזה, שהוא באמת נואש, ובינינו, גם די נדיר, אף
פעם אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.
זה נכון לשני הכיוונים וכל אחד בוחר להסתכל על זה מהצד שיותר
נראה לו.
הכל תלוי בנקודת ההשקפה.