מי שהכיר את צחי באותה תקופה היה עשוי לחשוב שהוא שחיין
אולימפי, או לפחות שואף להיות שחיין אולימפי, או מקסימום מציל,
וזאת בגלל שכל דקה פנויה מזמנו הוא היה מעביר בבריכה של
האוניברסיטה. עובדה ידועה לכל הייתה שאם מישהו צריך את צחי מכל
סיבה שהיא, אז בלי ספק אפשר למצוא אותו שרוע על גבו על שפת
הבריכה, לפעמים עם איזה קרטיב צבעוני ולפעמים סתם תופס שמש.
אבל לו מישהו היה טורח לעקוב ולתעד את הרגלי השחייה של צחי
ביתר תשומת לב, היה עליו להצביע על העובדה התמוהה, שאיש מעולם
לא זכה לראות אותו נוטש את האדמה, ואשכרה מחנה את העצמות
היבשות שלו בחלק הרטוב של הבריכה; וזאת מסיבה פשוטה. כל החבר'ה
ידעו שהבחור, על כל מעלותיו ותכונותיו האחרות, פשוט רחש רגשות
עמוקים של פחד מוות ליסוד המים; ולמעשה, לא היה שום דבר שהוא
מעדיף לעשות פחות - ככה הוא אמר לי בעצמו אם כי במילים קצת
שונות - מאשר להגיע למצב של התחככות פיזית עם האייץ'-שתיים-או
הזה.
כשלעצמי, לא הייתה מובנת לי כל כך ההיסטריה הבלתי-מוצדקת הזאת
של צחי ממימי הבריכה של האוניברסיטה, שלמיטב זכרוני אף אחד לא
טבע בהם מעולם. סטודנטית מסויימת לפסיכולוגיה שהכרתי באותה
תקופה, כינתה את העניין בשם "הידרופוביה", וטענה שזה קשור
לאירוע טראומתי מסויים בצעירותו של צחי, אולי אפילו בינקותו -
למשל, שאחיו הגדולים איימו לזרוק אותו למים, או שאולי הוא ראה
את דג הזהב שלו מת, או מה. אבל השאלה המיידית היא, למה אם כן
היה צחי בכל זאת חונק את הבריכה בנוכחותו - שאמנם הייתה די
רצויה, היות וצחי היה בחור נחמד מאוד ולא כזה דוחה מבחינת
נתוניו החיצוניים, אבל השאלה הזאת בכל זאת טעונה תשובה.
והתשובה הייתה גבריאלה.
בניגוד לצחי, העניין של גבריאלה בבריכה היה יותר מאשר מתודי.
למעשה היו שטענו שגבריאלה הייתה אחת ההבטחות הגדולות בתחום
השחייה למרחק מאה מטר בסגנון משולב - ספורט אצילי ונעלה לכל
הדעות, וגבריאלה אף הייתה - ככה שמעתי אומרים - עשויה בהחלט
להביא לנו כבוד בתחום הזה ברחבי העולם, אלמלא בחרה להתעקש
דווקא על קריירה בתחום הצילום העיתונאי. כמו שצחי היה משוגע על
גבריאלה, ככה היא הייתה משוגעת על צילום, ובכל הזדמנות היא
הייתה מספרת לנו איך היא תטייל בכל העולם ותצלם חיות נדירות,
או נופים מיוחדים במינם, או מפורסמים למיניהם, או אירועים
יוצאי דופן, או אולי את כל הנ"ל במקביל.
אני חייב להודות, שבמראה של גבריאלה השוחה הלוך-ושחה בביקיני
שלה היה כדי לשכנע כל צופה תמים, כמוני, שצחי לא כזה דפוק בשכל
כמו שאנשים מסויימים חשבו; משום שהיא בהחלט נראתה כמו משהו שכל
אחד היה שמח לקחת הביתה ולתלות על הקיר שלו להתבוננות מעמיקה,
במקרה הטוב, ורובנו החזקנו בדעה שגבריאלה עשויה להצליח הרבה
יותר מהצד ההפוך של עדשת המצלמה, למשל בדוגמנות או משהו
בסגנון. אלא שהרגשות של צחי עלו על אלה של כולנו, והאמת הגסה
היא שהבחור לא היה מסוגל לנתק את עיניו מהשחיינית החמודה ליותר
משלוש שניות רצופות, במשך כל שעות שהותו האינסופיות על שפת
הבריכה. ובעוד צחי ניצלה לו כמו סטייק אנטריקוט בשמש הקיץ חסרת
הרחמים, הייתה גבריאלה חסרת רחמים בה-במידה כשהתעקשה שלא לשים
לב למה שכולם כבר ידעו, וחוץ משלום-שלום מדי פעם, נראה שלא
הייתה מודעת לקיומו של צחי.
לא קשה להבין, שחרדת הרטיבות היוותה מכשול רציני בדרכו של צחי,
ואכן מאמצים שונים ומשונים נעשו על ידינו, חבריו המסורים,
בניסיון לגמול אותו מההרגל הטיפשי הזה. רני התערב עם פרידמן
שצחי עוד יעשה אצלו קורס מדריכי צלילה לפני שכולנו מסיימים
תואר ראשון - וזה רק כדי להדגיש את עוצמת ההשקעה מצידנו, כי
כפי שרני היה אומר - התערבות היא בכל זאת התערבות. אלא שכל
המאמצים עלו בתוהו. הבחור פחד ממים, וזהו זה.
באותו יום שבו התרחש האירוע הגורלי, מצאנו את עצמנו אני, צחי,
גבריאלה, רני ופרידמן, עומדים על גשר מעל מימי הירקון ומחכים.
הסיבה שהעפלנו עד לשם הייתה שגבריאלה תכננה לתפוס בעדשת המצלמה
שלה כמה מסירות המשוטים המשונות האלה שמילאו את הירקון באותו
זמן, שבעוד שאני לא מצאתי בהם שום דבר מעניין, גבריאלה כנראה
ראתה בהם משהו חדשני ומופלא, ויותר מכך - התמונות שהיא התעתדה
לצלם היו אמורות להוות גולת הכותרת של פרויקט הצילום שהיא עבדה
עליו, שהנושא שלו היה תחרויות ספורט, או אולי אדם כנגד הטבע,
או משהו כזה או אחר.
אי לזאת ובהתאם, היא גייסה אותנו לסחוב את כל ציוד הצילום
המשונה שלה; אותנו, כלומר את צחי - שהיה יותר ממאושר לקחת על
עצמו את המשימה; אותי, שנגררתי אחרי צחי; את פרידמן, שגם אם
היינו מתאמצים לא היינו יכולים לחשוב על תרומה יותר
קונסטרוקטיבית שהוא יכול לתת לאנושות במסגרת כישוריו
המצומצמים; ורני, שהרעש המהדהד שהשמיעו נעלי הטימברלנד מידה
ארבעים ושש שלו בשעה שעלינו על הגשר, עורר בי חשש לא-מבוטל
שהגשר לא יעמוד בזה.
אז ככה אנחנו ניצבים לנו שם על הגשר, כחום היום, שהיה באמת
איום, ומחכים בסבלנות, והבומים שעולים מנעליו של רני מתחילים
באמת לערער לי את העצבים, במיוחד כשאני מביט למטה אל המים
המוריקים בתכלית הירוקת ומרחרח את מה שעשוי לשרוץ שם למטה. אבל
אני מתאפק, כי מה כבר הוא יכול לעשות? להחליף את הנעליים זו לא
אפשרות כרגע, ולבקש ממנו להפסיק לזוז זה לא בקשה ריאלית בחום
הזה, מה גם שאם הוא יעמוד במקום זה לא ישפר את הסיכויים של
הגשר להישאר על עומדו.
הדבר הבא שקורה זה שפרידמן משמיע שריקה, ומפנה את תשומת לבנו
לשתי סירות ארוכות ודקות שעל כל אחת מהן חמישה או ארבעה
חותרים, המפלחות את המים ומתקרבות אלינו בקצב חתירה מהיר,
וסירה קטנה נוספת שבה יושב איזה טיפוס עם מגה-פון וצועק כל
מיני הוראות ומילות עידוד בשפה הרוסית, שבה לצערי אני לא שולט
עד היום.
למראה הנוף הזה, גבריאלה מתארגנת במהירות רבה ומתחילה לצלם את
שתי הסירות המתחרות ביניהן, ואילו צחי נשען על מעקה הגשר ועושה
את עצמו כעוקב בעניין אחרי מהלך העניינים. כולנו יודעים למה.
"רני?" אומר פרידמן ברצינות תהומית.
"מה?"
"כמה אתה שם שהסירה השמאלית מנצחת?"
"מה שאני חייב לך מההתערבות הקודמת." עונה רני ללא היסוס,
ולמרות שאני לא ממש יודע באיזה סכום מדובר, אני יודע שכשרני
מתקשר ביחסים של הימור - ועוד עם פרידמן - העניינים הולכים
להיות רציניים.
עכשיו, מה שקורה, קורה ככה:
המצלמה של גבריאלה משמיעה קליקים בקצב רצחני, בעוד שתי הסירות
חותכות את המים לעברנו לקצב צעקותיו של המאמן הרוסי; צחי שקוע
בגבריאלה, ששקועה בסירות, רני שקוע בסירה הימנית, ופרידמן -
בשמאלית, ושניהם שקועים בצורה מאוד מושקעת ואפילו מתחילים,
בשלב מסויים, לשגר לעבר החותרים שלל מילות עידוד וביקורת רמות
מאוד; משום שאין שום ספק בעיניו של הצופה מהצד, שהסירה של
פרידמן מתחילה לתפוס תאוצה על פני השנייה ואפילו חולפת עוד מעט
על פניה, ועושה רושם שההתערבות כבר מונחת בכיס של פרידמן,
וכולנו יודעים - חוץ מגבריאלה שעסוקה בשטויות שלה - שאין שום
דבר שרני שונא יותר מאשר להפסיד, ועוד לפרידמן. אני די בטוח
שכמו שצחי היה שונא מים, ככה רני היה שונא להפסיד התערבות.
למען האמת, המתח על הגשר הזה נהיה כל כך כבד מנשוא שאני מפסיק
לשים לב לרעש המהדהד שרני משמיע כשהוא רוקע בנעליו, ולבושתי
אני אפילו לא מעניק את תשומת הלב הראויה לתחת הנהדר של
גבריאלה, וזאת באמת בושה, משום שבמסגרת התלהבות הצילום שאופפת
אותה היא מתכופפת עכשיו מעבר למעקה ככה שאפילו כמה הולכי רגל
על גדות הירקון עוצרים להסתכל.
ואז - פלופ. המצלמה שלה במים.
עכשיו ההיסטריה באמת מגיעה לשיאים, משום שגבריאלה משחררת כזאת
צרחה שהיא נוסקת מעל לקריאות הקרב של רני ופרידמן, המעודדים
איש את סירתו בלהט אמונה דתית כמעט. אחר כך היא מבהירה לי,
שאני לא מבין שום דבר וחצי באמנות הצילום ובאמצעים הקשורים
אליה, והמצלמה הזאת איננה סתם עוד מכשיר לתיעוד אור על גבי
סרט, מהסוג שאתה עשוי ללכת ולקנות באיזה בית מרקחת, אלא פיסת
טכנולוגיה רצינית ויקרה מאוד, והיא אפילו מרחיקה לכת עד כדי
הטענה, שהמצלמה הזאת שווה יותר מהחיים שלי - מה שלא עושה על אף
אחד מהמאזינים שום רושם, אם להיות כנים, משום שרני טוען שגם
הנעליים שלו (הטימברלנד מידה ארבעים ושש) שוות יותר מהחיים
שלי, בכל יום רגיל.
האמת היא, שגבריאלה מפיקה קריאת-איוב כזאת שאפילו המאמן הרוסי
חודל לשנייה מהצעקות שלו ומפנה אלינו רבע מבט; אבל כמובן
שהמצלמה של גבריאלה, שעדיין צפה לה כה-וכה על פני המים
הירקרקים והסמיכים, לא ממש עומדת בראש מעייניו וגם לחותרים אין
שום כוונה בעולם לעצור בגלל החפץ הזר הזה. ופירוש הדבר, שהסירה
של פרידמן עומדת למעוך את המצלמה הצפה לחלוטין - אלא אם כן,
כמובן, היא תשקע במים בעוד מועד, אבל אני בספק אם התוצאה הזאת
היא בהכרח יותר טובה.
ואז - קורה הבלתי ייאמן.
הדבר הבא שמישהו יודע, זה ששאגת קרב ארוכה ומסולסלת בסגנון
טרזן מצלצלת בחלל האוויר, ועל הגשר השברירי מורגשת תנועה חדה
כשמשהו גדול ומגושם נע בחדות ומפלח את האוויר כמו כוכב שביט
בדרכו למטה; ובעוד אנחנו שואלים את עצמנו מה ואיפה, מסתבר
שהדבר הנ"ל אינו אלא צחי, שמזנק מעל המעקה ואל תוך המים בראשו
למטה, כמו טייס קמיקזה יפני, אם כי בפחות אלגנטיות, משום שהוא
פוגע במים בחבטה מגושמת שמזכירה קצת קוף גדול שנופל מהעץ שלו
אל מימי האמזונס באחד מסרטי הטבע של גבריאלה. ולפני שמישהו
מבין למה ואיך, צחי נבלע, אגב שפריץ גדול וסמיך, במים הכהים,
באותה נקודה שבה צפה לה המצלמה לפני רגע קט. אבל עכשיו כל מה
שאנחנו מצליחים לראות בנקודה הזאת, אחרי שנתז המים הגדול שצחי
הותיר אחריו נעלם, זה לא מצלמה ולא צחי - אלא רק את האדוות
מתפשטות לצדדים, והן מתפשטות באיטיות ובעצלתיים משום שמי
הירקון, כידוע, לא מצטיינים בצלילותם.
כמובן שעכשיו החותרים של הסירה של פרידמן נאלצים לסטות
ממסלולם, ומסתבר שמנגנון הבלימה של הסירות האלה הוא לא מתוחכם
כמו שהייתי עשוי לחשוב, כך שהם נאלצים לעשות איזה מהלך קשה
למראה עם המשוטים שלהם, והם סוטים הצידה וכמעט מתנגשים בגדה;
ולמען האמת, חיש מהר הסירה שלהם מתהפכת וכולם רוחצים במים,
בועטים ברגליהם ונראים לי לא כל כך מאושרים בעליל. הסירה
השנייה גם היא לא עוברת על העניין בשתיקה, אלא שמאחר והם היו
מספיק רחוקים מרדיוס האסון כדי להמשיך בחתירה הנמרצת עוד קצת -
ומאחר שתוך חצי דקה בקירוב, כולנו יכולים להירגע קצת למראה צחי
הזוחל ועולה לו בחזרה אל פני הקרקע, והמצלמה בידו - הם ממשיכים
בחתירתם אל קו הסיום, אליו הם מגיעים ראשונים כמובן, היות
והסירה המתחרה עברה למצב שחייה; והם מסתפקים בלשגר לעברנו כמה
מילים שאני לא ממש הצלחתי לשמוע. את המילים שהמאמן שאג דרך
המגה-פון, לעומת זאת, לא יכולתי שלא לשמוע, יען כי הן נאמרו
בקול רם ביותר ובטונים גבוהים, ואני די בטוח שהייתי שומע אותן
גם בלי המגה-פון, וגם אם הייתי בצד השני של גני יהושע. אבל כפי
שכבר ציינתי, אני לא מבין רוסית.
בכל אופן, אנחנו ממהרים להסתלק מהגשר ולחבור אל צחי, שמזדחל
ויוצא לו מהמים, מכוסה כולו בכל מיני מצרכי מעבדה כאלה ואחרים
שאני לא רואה צורך לתאר; וגבריאלה כל כך מאושרת למראהו שהיא
מפספסת לחלוטין את הבעת האימה הטהורה שמעטרת את פרצופו - וזו
הבעה שאני, למשל, לא אשכח במהרה - אלא היא נצמדת אליו בחיבוק,
למרות כל מיני הגועל שמכסים אותו, וליתר ביטחון היא אפילו
מתחילה לעשות לו הנשמה מפה לפה על המקום, או ככה לפחות היא
טוענת מאוחר יותר.
וצחי, כמובן, לא מביע התנגדות ממשית, למרות שהוא היה יכול
לדעתי להתאמץ קצת יותר לשתף פעולה, ולמעשה אנחנו טיפ טיפה
מתביישים בו על שהוא לא משכיל להפיק יותר תועלת מהמעמד הזה,
אבל האמת היא שהבחור קפוא מאימה מכדי לחשוב אפילו, ואני מעז
לומר שאף אחד מאיתנו לא יודע בוודאות מה חולף לו בראש באותם
רגעים, שבין הקפיצה הגרנדיוזית ועד שהוא מבצע את העלייה
הבלתי-ליגאלית שלו לחוף מבטחים, ואל זרועותיה של גבריאלה.
מאוחר יותר, גבריאלה מוסיפה ומודה שהיא מפתחת משהו רציני מאוד
לגבי צחי כבר מהפעם הראשונה שהוא הופיע בבריכה, ובוחרת לשמור
את זה לעצמה מסיבה כלשהי שלא ממש ברורה לאף אחד מאיתנו, אבל מי
בכלל מבין מה עובר במוח של נשים בכלל ושל גבריאלה בפרט.
