אתמול שבתי והסנפתי ברזים, גילוי סודות מלפני שש שנים. שחיתי
הביתה, מבולבל כתמיד, ובדרך נתקלתי בשני מלאכים.
"בוא, תשלים לנו מניין."
"בוא, תניח תפילין."
הנפתי את ידי השמאלית, זו שאחזה בשארל (בודלר). או שמא היה זה
וויליאם בורוז? וחבטתי בהם בעוצמה. מבלי להביט לאחור חיפשתי
מיד נתח צוואר חזיר על מנת להכניס אל פי לפני שהפנאטיות תחדור
אל מתחת לעורי ותבעבע החוצה כמו ספחת, מחלת העור העתיקה ביקום.
יופי של חוש הומור יש לו.
אלוהים! רק אל תשחק איתי משחקים!
המשכתי, שוחה אבוד כתמיד בזרמי מחשבה, פרצי השראה, סיפורת שירה
ומעברים בין קטעי מוסיקה אלקטרונית. ידעתי מה ארצה שיישאר על
המסך. מה לכתוב שיפסיקו ההכפלות הללו וכאבי הראש.
לו ידעתי שיש פטרנה מתמטית שחוזרת על עצמה שוב ושוב הייתי יכול
לאמוד את עומק הצלקת. כרגע היא נראית עמוקה הרבה מעבר לדימיון.
הבטתי שמאלה, וראיתי את מנגה, חתולת האימים (אם אפשר לקרוא
למפלצת בגודל של פיאט פונטו חתולה) מרחרחת גופה של הומלס, או
שמא היה זה עט נובע? המים רתחו והקפאין מכר את גופי לספחת,
ומאז אני סובל מרגישות יתר.
הגעתי לרחוב הצדיקים, צפת, כאשר ראיתי עוד שני קדושים גולשים
לעברי במהירות, מריחים למרחוק את שאריות חבריהם השחוטים על
פרקי ידי, ועל שארל ו-ויליאם.
"בוא!"
"צריכים להשלים מניין..."
עצמתי עינים והבטתי סביב. מיד עליתי על מטרת התחמקות. זינקתי
בכל כוחי, ונחתתי במסיבת חילופי זוגות בדירה בירקון. תוך מספר
שניות כבר הייתי עירום, ובעודי משנן קטעים עמוסי תועבה וזימה
מ"מכונה רכה", החלה אשתו של מפכ"ל המשטרה מבצעת בי מין אוראלי.
טיהור קדושה אינטנסיבי שכזה לא חוויתי מאז שנות השבעים בניו
יורק.
"מעט כמהין? אולי ז'מבון עם חרדל? וגבינת אמנטל?"
"תודה רבה."
"ולשתות?"
"אהה... קולה! עזוב אותי מהיהירות אנינת הטעם הזו!" כל פלצנות
היא מיותרת, ומכבידה. תביאו לי קולה ומהר! כבר יומיים אני שותה
רק מים עם שורש זנגביל ויש לי פאקינג מיגרנה! חייב לנסוע
לאריזונה. למצוץ ורד מדברי.
אם אצא מיד אוכל להספיק להטות גם את משאל העם, לא לפני שאמלכד
את בנין הוצל"פ בויצמן. ככה נפטרים מבירוקרטיה!!!
וכך נראים שני סימני קריאה!! |