היא שולחת את היד אל קופסת הסיגריות, מוציאה משם סיגריה
ומדליקה אותה עם המצית שמצאה במגירה אחת בשולחן העבודה. היא
מחזיקה את הסיגריה ביד שמאל כי היא יכולה להקליד רק ביד ימין.
היא מקלידה רק עם אצבע אחת, תמיד. חברים שלה שאלו אותה למה היא
מקלידה ככה והיא אמרה שזה יותר מהיר. תמיד אותו מבט של תהיה
ומשיכת כתפיים. בכל פעם. הרבה משיכות כתפיים כאלו היא קיבלה
מרוב האנשים שלא הכירו אותה טוב, היא מושכת הרבה מבטים כאלה.
היא עובדת מהבית כדי להימנע ממבטים משונים בעבודה. הבוס שלה
חושב שהיא צריכה לעבוד עם אנשים, שזה יעזור לכישורים החברתיים
שלה, והיא אומרת שזה יעשה את האפקט ההפוך. הבוס שלה שוב הסתכל
עליה במבט של "אני לא מבין על מה את מדברת, אבל שיהיה", היא
עשתה את העבודה טוב, זה מה שהוא היה צריך לדעת.

היא גרה בדירה בעלת שלושה חדרים, וחיה לבד. היא מארגנת מסיבה
גדולה בדירה בכל יום שישי ואז אחרי עשר דקות משאירה את המפתח
למישהו שינעל אחרי המסיבה והולכת להסתובב קצת בעיר, היא אף פעם
לא נמצאת במסיבות שלה, היא אומרת שככה היא נהנית יותר. האורחים
תמיד חושבים שהיא מוזרה, אבל הם באים בכל זאת.
היא תמיד מזמינה את הבחור שגר מתחתיה, הוא ראה אותה פה ושם אבל
הם אף פעם לא דיברו, היא תמיד משאירה לו פתק קצר "תבוא אליי
ביום שישי, שעה 9 בערב, הבחורה שמעליך." ככה תמיד היא הייתה
משאירה לו פתק מודפס במחשב, אף פעם לא בכתב יד, שלא יהיה אישי
מדי. מחכה עד שיצא מהבית כדי שלא יפתיע אותה פתאום ויראה אותה.
היא תמיד יורדת במדרגות כדי שלא יפגוש אותה. הוא תמיד בא
למסיבות שלה והיא אף פעם לא שם.

הגיע יום ההולדת שלה, התשעה באוקטובר, היא ישבה מול המחשב שלה
וכתבה עוד מאמר לעיתון שהיא כותבת בו. זה היה יום קצת סגרירי,
כיאה למזג האויר החורפי שמתקרב לקראת חודש נובמבר. היא אף פעם
לא עשתה סיפור מיום ההולדת שלה כי זה לא נראה לה כמו תאריך
ששווה לציינו. זה יצא ביום שישי, אבל היא לא תכננה מסיבה הפעם,
היא החליטה להישאר קצת בבית ביום שישי, לשם שינוי.
היא ירדה למכולת לקנות חלב לקפה וגם סיגריות, אחרי עשר דקות
היא חזרה לדירה שלה בקומה החמישית, וראתה על הדלת שלה פתק
שכתוב בו "תבואי אליי היום, בשעה 9 בערב, הבחור שמתחתיך, יום
הולדת שמח", היא בהתה בפתק עוד כמה שניות ופתחה את הדלת עם
המפתח, היא הייתה מבולבלת, היא חשבה לעצמה איך הוא ידע שזה יום
ההולדת שלה? היא נעלה אחריה את הדלת והלכה למקום האהוב עליה,
מול המסך. היא לא התלבטה לשניה אם לרדת אליו או לא, היא החליטה
שלא, כהרגלה.
הגיעה שעה 9 והיא הייתה מול מסך הטלוויזיה, צופה בעוד אחת
מהסדרות האמריקאיות הטיפוסיות, אמא-אבא, שלושה ילדים וכלב. היא
צחקה לעצמה מהשורות השנונות שהתסריטאים כתבו לשחקנים, שותה קפה
לאטה, וצוחקת.

אחרי חצי שעה פתאום נשמעת דפיקה בדלת, ואחריה צלצול פעמון, כדי
לוודא שהיא אכן תפתח את הדלת. היא קמה מהספה לאט והתקדמה
לכיוון הדלת, פרח לה לגמרי מהראש הפתק מקודם. היא פתחה את הדלת
בחוסר ציפיה למי שיהיה מאחורי הדלת, היא פתחה אותה ושם היא
ראתה אותו, את הבחור שגר מתחתיה. היא הסתכלה עליו או יותר נכון
בהתה בו בהפתעה, בבחור שכבר חצי שנה היא כותבת לו פתק כל שבוע,
היא נראתה המומה ולא ידעה מה להגיד. הוא לא הסתכל עליה במבט
תוהה כמו כל השאר, היה לו מבט אחר, מבין.
הוא ביקש להיכנס בלי מילים, רק במבט ובשפת גוף, היא נתנה לו
להיכנס, הוא נכנס למטבח והכין לעצמו קפה. היא התיישבה בחזרה על
הספה להמשיך לראות עוד סדרה אמריקאית שבאה אחרי קודמתה. הוא
התיישב לידה ולגם מהקפה, לקח סיגריה מהקופסא שלה והדליק את
הסיגריה. כך הם ישבו שניהם, עם כוס קפה, סיגריה דולקת וסדרה
אמריקאית בטלוויזיה הדולקת, הם צחקו כל אחד לעצמו מאותם משפטים
שנונים, אחרי שלוש שעות בדיוק הוא היה עוזב בחזרה לדירה שלו.
כך בכל שבוע הוא היה בא אליה, בלי הזמנה, מכין קפה, מדליק
סיגריה ויושבים וצוחקים. רוב הזמן הם צחקו לעצמם, לפעמים קרה
שהם צחקו אחד עם השני. בלי מילים, רק מבטים וצחוק. וככה הם
ישבו ולפעמים הוא היה מחזיק לה את היד והיא לא הייתה מתנגדת.
לפעמים היא הייתה קצת לוחצת לו את כף היד בזמן שהוא היה מחזיק
לה אותה, רק שידע שהיא מרגישה שהוא שם.

יום שישי אחד הוא לא הגיע, עברה שעה, שעתיים והוא לא הגיע. היא
התחילה לדאוג, לא בכוונה, זה פשוט היה לה במחשבה. היא החליטה
לבדוק אם הוא בדירה שלו, רק לבדוק, להסתכל מרחוק, היא ירדה
קומה למטה, ועמדה מול הדלת שלו, מספר שש-עשרה.
פתאום נפתחה הדלת, ושם הוא עמד עם המבט שלו, חייך אליה כמו מול
מסך הטלוויזיה בדירה שלה, ואמר לה את המילים הראשונות שלו אליה
"חיכיתי לך", הוא חייך אליה ונישק אותה על השפתיים. היא שלחה
את ידה אל כף היד שלו ולחצה חזק חזק, שידע שהיא מרגישה שהוא
שם, שהיא מרגישה.