בפעם האחרונה שראיתי אותו חיי הוא כבר היה מת. אני לא יודעת עד
כמה הוא ידע אבל אני ידעתי, אפילו שלא רציתי לדעת. גם ידעתי
שזה שאני לא רוצה לדעת לא ימנע את זה ובכל זאת העדפתי לא לדעת.
כמובן שעכשיו כל זה לא עוזר לי, לא צפיתי שזה יעזור ואני בכלל
לא מצפה שיעזרו לי. הרי ממתי אנשים עוזרים זה לזה? הם לא...
אפילו אם יש להם כוונות טובות, זה אף פעם לא סיפק אותי. כוונות
טובות עוזרות בעיקר לאנשים שלהן הן שייכות, לא לאלה שצריכים
עזרה. הוא היה צריך עזרה, וכל אותם אנשים שהיו להם כוונות
טובות כל חייהם לא הצליחו לעזור לו, עכשיו אני צריכה לצפות שהם
יעזרו לי? אין סיכוי. אני אחרוץ את גורלי מראש בידיעה ששלווה
לא תהיה לי. אני כבר לא רוצה שלווה, אני גם לא רוצה להבין, ולא
רוצה לדעת ולא רוצה לראות ולא רוצה לשמוע והכי אני לא רוצה
להרגיש. וכל אותם האנשים, שקמו בוקר אחד והחליטו למות שיתביישו
להם. הם לא ידעו שצריכים אותם כאן? שאני צריכה אותם כאן? שאי
אפשר למלא חלל ריק? חללים רקים מהסוג הזה מתמלאים רק בדמעות
שנספגות בדברים שאין, חלל ריק מהסוג הזה ממלאים בייסורים שלא
מועילים לאף אחד ואז מה עושים? שומדבר... אין מה לעשות פשוט
סותמים את הפה, אבל מה הטעם בשתיקה כשגם ככה אי אפשר לדבר?
בדיוק כמו להגיד לעיוור לא להסתכל ולחירש לא להקשיב. העיוור
רואה יותר מכולם והחירש שומע יותר מכולם והאילם יכול לגעת
באנשים במילותיו. אבל אותם אנשים ששומעים ורואים ומדברים לא
יכולים לדעת, והם גם לא ידעו. גם עליהם אני צריכה לכעוס, ואני
כועסת גם עליהם. אבל יותר אני כועסת על אותם האנשים שכבר
הזכרתי, אלה שקמו בוקר אחד ומתו. עליהם אני כועסת יותר כי כמה
שאני צועקת עליהם וקוראת להם הם לא חוזרים. גם לו נסיתי לקרוא,
אבל לו כבר לא קוראים... את פעם אחרונה שבו ראיתי אותו חיי
באמת אני לא זוכרת, אני מקווה שהוא זוכר.