הייתה אהבה כל-כך בודדה,
שהבדידות ממנה צעקה
בקולות של יגון,
עד אשר פגשה בו.

הייתה אהבה כל-כך שקופה,
ללא כל טרוניה,
שהלכה למקום שבו הייתה תקווה
שרק עיניים יפות ראו אותה.

הפצע הישן כמעט שהגליד;
חשבה האהבה שתירפא לתמיד
ותרפד חיים בוורדים ריחניים,
שתהא כמו גלי ים חמים ומלטפים
בשער גן העדן לאוהבים
ובשלוות אושרה יהיו חוסים.

עד שהתחוור לה כיום
שהיה זה רק חלום.
והיא צופה בדעיכתה
אף, כי לא מצפה למותה...
ועכשיו עולה על הר העצב
ואת דמעותיה היא סופרת.


15/03/04