לא כל סוף הוא התחלה של משהו אחר.

הוא מת. שמישהו יזעיק אמבולנס! הלו! תחלישו את המוזיקה, מישהו
התמוטט!

התחושה החמימה פעפעה בתוכי, שולחת ויבראציות של אושר שסימאו את
החושים שעד לאחרונה היו חדים כתער. התקרה זזה מצד לצד, מרצדת
בגוונים פסיכדליים של כחול וירוק מטאלי. שמעתי את הגיטרה
האוריינטלית של בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס בסבך הצווחות
המזרחיות של שרית חדד. השפן הקטן של עליזה בארץ הפלאות, כל
הילדים והילדות הקטנים של לואיס קרול, הארנב והמקטרת, החתול
שמשנה צבעים כמו אותה הולוגרמה שחילקו פעם בחטיפים המלוחים,
כולם כאן, איתי, באמצע מועדון בלילינבלום תל אביב, מדיפים
ריחות של דפי נייר מצהיבים שאבד עליהם הכלח, ומתקדמים לעבר הדי
ג'י, שואלים אם יש גרסת טראנס להמנון הלאומי. אני מנסה להיאחז
בקווים ישרים בחדר ההולך ומתקמר לנגד עיניי. האנשים בצדדים,
אלו שלא שפר עליהם גורלם להימלט ממלתעות המעגל, מתחילים לשנות
זווית, לטפס על הקירות שמזכירות בצורתן דלעת של ליל כל הקדושים
מסיפורי אדגר אלן פו, ולחייך בחיוך החושף טפח מנפש המצהיבה לא
רק מסיגריות. השיכר נשפך מתוך הכוס הגבוהה אל תוך החביות במין
גרסת ישראל חיוורות לחוק הכלים השלובים, והברמנים שילמו עבור
מרהיבי העוז שהגירו לתוכם את הנוזל המריר מהאוזניים הישר דרך
האף בואכה הגרון וקני הנשימה. התנודדתי לכל הכיוונים, המרצפות
השחורות-לבנות נתמלאו סוסים, רצים, מלכות, מלכים וצריחים
שנאבקו אחד בשני על כל פיסת מקום ברחבה הדחוקה והמיוזעת. מט.

עצרנו את הרכב וירדנו בסמטה חשוכה. מכונית מרצדס עם חלונות
שחורים הגיחה מן האפלה ומתוכה בצבצו שלושה אנשים. האחד גבוה
ומגולח למשעי, השני נמוך ושמנמן יתר על המידה, נראה כמו אדם
שכווץ במכונה להתפחת פיתות. את האיש השלישי ראיתי כעבור כמה
שניות. התקרבתי לעברם, ממולל בידיי את הסיגריה אכולת טבעת האש
האדומה, החלקתי לתוך כף היד החסונה והשעירה של האיש הגבוה
חבילת שטרות עטופה בגומייה חומה ופשוטה, מן הסוג שקונים בסופר
ב-1000 לשקל. הוא השיר מבט רושף לעיניי הטרוטות. הוא נתן לי
בחזה שקית ניילון קטנה המהודקת בקצה בפס הדבקה אדום, ובתוכה
כדור קטן המחורץ לשניים באמצעו, מן הסוג שקונים באחד ל-1000
שקל. השפלתי את עיניי ומיהרתי לחזור למכונית, להעלם אל תודעה
בטוחה ומוגנת, לא מעז להפנות את מבטי לאחור אל הצימוד המתרחק.
הם הצטרפו לאיש השלישי ונעלמו מעיניי. הוא התניע את האוטו ואני
שלפתי קשית קטנה שהכנתי מן הקולה של הקולנוע. אגודל יד שמאל
מעך את הנחיר השמאלי, והכל הסתחרר בתוכי כמו המיטה של מלכת
הכוורת בזמן ייחום. בשקית, שבדפנות שלה נאחזו גרגירים
מיקרוסקופיים של אבקה לבנה עלומת שם, נותרה השפיות והמציאות
העגומה, ובתוכי חגה ההתמכרות והתקווה. אחרי שתרנו סביב ציר תל
אביב בחיפוש אחר מהות החניה, גלשנו לתוך המסיבה.

תביא את התיק. אני אומר לך להביא את התיק. אתה רואה את הדבר
הזה? אמרתי והצבעתי על להב משוננת. עכשיו תקשיב טוב. עד היום,
במשך אלפי שנות היסטוריה של איוולת אנושית הדבר המשונן והחד
הזה בקצה שימש עילה להומניסטים צמחונים לתהות על קנקנה של
הכוחניות האנושית בכל הקשר לשחיטה, טבח וציד של חיות מסכנות.
לפי צבע העור שלך אני יכול להעסיק שאתה אשכנזי. אם העניין
הצמחוני לא מעניין אותך, אני בטוח שסבתא שלך תוכל לספר לך שעד
לפני 60 שנה, עם קצה להב כזה בדיוק, שאולי דומה במקצת לזה שאתו
הסבא-רבה הדוס שלך שחט חזיר בצורה כשרה, שיספו את הגרון לכל
המשפחה שלה. אם אתה בכל זאת סתם לבן אבל לא אשכנזי, אני בטוח
שכבר הספקת ללמוד שעם חוד אפשר לעשות הרבה דברים שאינם בהכרח
הטלת חצי דארטס, כתיבת מכתבי אהבה לחברה בוגדת ומשחקי סכין
תוקע. הבנת נכון? צחקתי בטירוף, אחוז חמה בוערת, והעברתי את
הסכין בעדינות על הלחי משאיר סימן כמו זורו וחותם במגע קל על
השפתיים, כרומנטיקן מכתבי פושקין. הנה הכסף שלך, אמרתי וזרקתי
על הכסא הסמוך לכסא הנהג ערמת שטרות שיצרו ביחד צירוף מתמטי
שבמצבי לא יכולתי להריצו בראש מבלי לחזור לנקודת האפס. עכשיו
תתניע את האוטו לפני שאני אקח גם את מה שיש לך, לא השארתי אצלו
את הסכין כפיקדון. הוא ניסה לבלוע רוק ולהוציא מילים אך כל מה
שיצא לו היה ''כן'' פשוט ומתרפס, וידעתי שסוף סוף יש לי משהו
פרודוקטיבי לעשות עם מצבור ממון.

מה עושים? אין כלום. אמרתי לך לא לתת לו את זה נכון? אתה תמיד
מלווה ואף פעם לא שם כדי לשים את האצבע על הדופק ולוודא
שהתמורה בדרך. מה שנותנים צריך לקבל בחזרה, בטח שלא מדובר כאן
באיזה ספר מזוין! אגלי זיעה בצבצו על מצחי. הייתי צריך את זה.
יותר משצ'יצ'יקוב של גוגול צריך נפשות מתות, יותר משהולדן
קולפילד של סלינג'ר צריך מסגרת, יותר משדודו טופז צריך תשומת
לב. הפכתי את תכולת החדר מלמעלה למטה, תר אחרי גרגר של תקווה,
אחרי זרע קטן שהשמש המפציעה של המציאות טרם כילתה. החור באוזון
הלך ונתרחב. אני עומד חסר הגנה, קרני השמש חורכות את הבשר
החשוף. המוט עליו הונחו ברישול פריטי לבוש כמעיל עור וחולצות
מכופתרות הוטל על הרצפה ללא רחמים. פתקה שחורה עם כיתוב זול
בהדפסת מכונה פשוטה נשתרבב מבעד אחד מכיסי החליפות המוטלות על
הרצפה ועליו נכתב שמו של אדם שלא הכרתי. מי זה? מה זה? זה דני
שדיברת עליו? קח את הטלפון ותתקשר אליו. נשיג את הכסף איכשהו.
סמוך על סמוך.

נכנסתי לחדר של מיכאל. היינו לבד, השותפה שלו בדיוק יצאה מהבית
ונשארנו לבד. אני אוהב להגיע למיכאל, תמיד אפשר למצוא אצלו
משהו. מצד שני, למרות שהתקרבנו לאחרונה, אנחנו כמו מגנטים - יש
מצבים בהם אנחנו נדבקים אחד לשני ומרגישים כמו פאזל של אלף
חתיכות שחובר במגע קסם, וישנם מצבים בהם כל ניסיון לאינטרקציה
נועד לכישלון, וגורם לנו לדחות אחד את השני מעלינו כמו מסע כבד
על גב מכופף. לפני כמה ימים פוטרתי מהעבודה, ואי אפשר להגיד
שלא בצדק. בשבוע האחרון שלי איחרתי במספר דקות כולל שעבר את סך
השעות של המשמרת היומית שלי. ישנתי לילות על גבי לילות אצל
מיכאל, מעבירים את הזמן בבהייה חסרת מטרה בסרטים מצוירים,
בצחקוקים משותפים ובהארת הפינות האפלות של ישותנו בזרקור ורוד
למספר רגעים; שאיפה וכמיהה למציאות אחרת על כל שאיפה נוספת.
מיכאל היה בחור גבוה, לא מגולח, ובעל הרגלים מפוזרים אף יותר
מרעמת השיער הפרועה והמדובללת שעיטרה את פניו היפות. השעה
הייתה אחת בלילה כשקמתי ממסעד הכסא וכיתתי רגליי לעבר חדרו של
מיכאל, שם, באחת מן המגרות המאובקות העמוסות בשטויות, מזכרות
לעבר תמים, הסתתרו מן המציאות, כגאונים שהמציאות עדיין לא
מוכנה להכיר בגדולתם, הכדורים. פתחתי את המגרה וטמנתי את היד
בחיפוש אחר המטמון. לא היה כלום פרט לתמונות פספורט של ילד
מחוצ'קן. קפטן הוק כנראה סחט את ג'פטו, נתן את רגל העץ
לפינוקיו ובתמורה קיבל רגל בשר ודם מהאבא האוהב, וברח עם האוצר
שלי.

קח ג'וינט נו. תיקח כבר. הוא חייך. לקחתי. הכרתי את מיכאל דרך
חבר משותף. לאחרונה המעגל החברתי שלי הלך ונפתח, משנה צורה
ואופי, והחל מגיר לתוכו חברים ותחומי עניין חדשים כתחלופת
העונות. ישיבות של חברים אצל מיכאל הלכו ותכפו. בשעות הערב
המאוחרות נאספתי על ידי אחד החברים החדשים ועשינו את דרכינו
לעברו. בהתחלה, כגוף הממאן לקלוט לתוכו את נוגדני התרופה,
עמדתי בצד, מביט, לומד, משנן. הפגישות לוו בעיקר בצפייה משותפת
בסרטים, סיפורים אישיים, בדיחות, וסמים קלים. ג'וינט מדיף ריח
משכר היה חלק מתמונת הנוף של הבית המבולגן כדרך קבע. בקבוקים
משומשים, בהם נתערבב העשן האפרפר, המזכיר בריחו ריח של חלב
ממותק והדומה במקצת לזה המפוזר בכמויות במסיבות בר מצווה,
הועברו מיד ליד כמו חבילה עוברת, ממנה מסיר כל אדם קליפה במטרה
להגיע למטרה הסופית - האושר. ככל שחלף הזמן תפסתי את מקומי
בסצינה. על אף סלידתי הטבעית מסמים, הנבעה בעיקרה מבורות
ומדעות קדומות, קיבלתי את המחזה בצורה מקובלת ומתוך אמונה
וידיעה שכך נוהגים רבים, ובכללם, כנראה, גם חלק מחבריי הטובים
והחדשים כאחד. לא חלף הרבה זמן עד ששפתיי, שיוחדו עד אותם
רגעים לאכילה, יריקה, עישון סיגריה ונשיקה (לא בהכרח בסדר
הזה), טעמו את מגעו המריר של הג'וינט ואת שפתיי הבקבוק כתינוק
הממהר לסיים את המשקה התוסס בכדי שיוכל להתפנות לעיסוקים
אחרים; ואי אפשר להגיד שלא נהניתי. עד מהרה התחלתי ליזום
נסיעות למיכאל, ובעתות משבר בהן שועבדו אמצעי התחבורה של שאר
החברים לעיסוקים זוטרים, אימצתי את הפחד שלי מאוטובוסים, מתחתי
עד קצה גבול היכולת, והגעתי אל מיכאל למסע נוסף אל עבר הצחוק,
החיוביות והמחסור בדאגות. כך גם הפעם.

אמא אני הולך לחבר, אני אחזור יותר מאוחר. לאיזה חבר, היא
שואלת, מנסה לברור כמיטב יכולתה את תחומי הסיכון הגלומים בכל
מכר במטרה לשמוע צירוף מילים שכבר נשמע בעבר, כזה שישקיט את
נפשה הסוערת. את לא מכירה, אני עונה, מצטער במקצת להשיב את
פניה ריקם, אך יודע שזה יעבור. לא יהיו שם סמים נכון? היא
אומרת ואני יודע שהייתי צריך לשקר לה. לא, לא יהיו, אני אומר -
מקווה שאמירה זאת, מלווה במבט המשדר אמינות ויציבות ככל הניתן,
יהיה כמו פליטת שם שכבר שמעה בעבר; משהו שירגיע, ולו במעט, את
החשש הגועה. נכנסתי אל החדר, מחייך ולוחץ את ידו של מיכאל,
המארח, שמציג לי לראשונה את ביתו. אני מביט לעברו של י' ומנסה
לסקור בעיניי במהירות המרבית את המציאות החדשה שלתוכה נכנסתי
לראשונה. מיכאל הציע משהו לשתות, ולמרות שהייתי צמא עד כדי
איבוד הדעת, סירבתי באדיבות. מיכאל הציע משהו לאכול, חטיף
לנשנש או משהו משביע מעט יותר, ולמרות שהרעב כרסם לאט אך
בביטחון חלק אחר חלק בבטן המקרקרת, דחיתי את ההצעה מתוך
ביישנות לא מוסברת. כעבור כמחצית השעה, בדיחה אחת טובה ושנינות
במקומה, ליאור הציע את הג'וינט.

כל התחלה היא סוף של משהו אחר.