אני רוצה להיפרד ממנו. נמאס לי כבר לחיות איתו. שנה שלמה. שנה
של השפלות, צעקות, שליטות והיום - גם מכות.
אף פעם לא האמנתי שהוא יוכל לעשות דבר כזה. הוא הרי בא ממשפחה
מוכה. אבא שלו היה מכה אותו ואת אמו שלו, אמא שלו הייתה מכה
אותו, אז למה ציפיתי? ברור שגם הוא יהיה מכה!
הכל קרה מהר מדי. אחרי חצי שנה להתחתן! מה את דפוקה? מה עבר
עלייך?! איזו טעות. איזו טעות איומה. הייתי צריכה לחכות עוד
קצת, הייתי צריכה לחיות איתו עוד קצת. אולי הוא היה מכה אותי
אז ופשוט הייתי מבטלת את החתונה. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
מה אני אמורה לעשות? לתת לו עוד סיכוי? הוא חושב שעכשיו הכל
בסדר. הוא חושב שאם הוא ביקש סליחה אז הכל טוב ושאני אשכח מזה.
אבל הוא כל כך טועה. אני לא שקטה כבר מהבוקר.
בטח שלא עצרתי את הבחור ההוא. רציתי לראות אותו מקבל מכות.
רציתי שהוא ירגיש את זה, שיטעם קצת כמו מה זה מרגיש שדוחפים
אותך. חבל שהוא לא הרביץ לו. חבל.
אני? אני לא יכולה להרים את היד שלי על אף אחד.
עכשיו אני כבר ממש מפחדת. מה יקרה אם יום אחד יהיו לנו ילדים
ואחד הילדים יעשה משהו שלא ימצא חן בעיניו, מה הוא יעשה? יכה
אותו? ירים ידיים על הילד שלי? או לא. אני לא יכולה לתת לזה
לקרות. אני אקח את הילד ואברח.
אז למה לעשות ילדים איתו מלכתחילה? הוא לא יהיה אבא טוב.
בולשיט! מה אני צריכה את החרא הזה... כאילו לא היה לי מספיק
בחיים.
עכשיו הוא דוחף אותי. מה יהיה אם אני אעשה משהו שממש יעצבן
אותו? יוציא את החגורה שלו ויצליף בי? בדיוק כמו שאבא שלי היה
עושה?
מה נסגר... אני לא אמורה לפחד מבעלי. בעלי... איזו מילה
מטופשת, איזה מעמד מטופש.
למה הייתי צריכה את כל זה? לפניו הכל היה כל כך טוב. היו לי
לימודים, היו לי חברים, הייתה לי משפחה. באתי לפה ישר לתוך חיי
נישואים כושלים, ישר לתוך חוב של אלפי דולרים. אני לא יכולה
לעבוד, אני לא יכולה ללמוד, אין לי חברים, אין לי שפה, אין לי
משפחה ויש לי בעל שדוחף אותי. למה לי? אפילו אהבה כבר אין לי.
איך אני יכולה לאהוב מישהו ששולט עלי? איך אפשר לאהוב מישהו
שדוחף, שמרים יד עליי?
נו, ומה עכשיו? מה אני הולכת לעשות?
אני יכולה לחזור לארץ, שם יש לי הכל. אני יכולה לעבוד ממש קשה
כדי למצוא עבודה טובה, להרוויח כסף לקנות בית משל עצמי. מה אני
צריכה אותו? אפילו הדעה שלי לא נחשבת, אז למה לי בכלל להיות
פה?!
מה שהוא רוצה וצריך קודם למה שאני רוצה וצריכה, אז למה זה טוב.
בכלל לא אכפת לו ממני.
הנה רק לפני שעה - הוא אומר לי "רק דקה, אני רק רוצה לעשות
משהו קטן ואז אני איתך" - כבר עברה כמעט שעה והוא אפילו לא בא
לבדוק אם הכל בסדר איתי, אפילו לא בא לראות אם אני צריכה משהו
או אם אני לא בודדה.
פאק דאת... מה אני צריכה את זה.
ואני יודעת מה יקרה מאוחר יותר - פתאום הוא יבוא אליי ויתנהג
כאילו כלום לא קרה, יתעלם לחלוטין מהרגשות שלי וינסה לנשק
אותי. כן, בטח... כאילו אני יכולה לנשק אותו חזרה. כאילו שאי
פעם אני עוד אוכל לעשות איתו אהבה.
אני מרגישה כמו אסיר. ממש כמו אז במוסד. שנה וחצי הייתי שם
וברחתי. מאוחרי סורגים. למה מפה אני לא יכולה לברוח?