נולדתי.


החיים שלי התחילו בטוב ועברו לרע, התחלתי כילדה תמימה וחסרת
אונים שיודעת על העולם מעט ונהנת מכל רגע. אבל אז הכל נגמר,
כבר בכיתה ג' כשהתחלתי להידרדר בלימודים הבנתי שהחיים לא
פשוטים וממש לא כיף לריב עם ההורים. לא הכנתי שעורי בית,
השתעממתי בכיתה ולא הקשבתי, היו לי מריבות יום יומיות על זה
שאני אף פעם לא מורידה כלים ושאני צריכה ללכת לישון ב-10
ולהתקלח כל יום או יומיים. אני כילדה, שנאתי לעשות את כל
הדברים הנ"ל ותמיד התנגדתי בכל תוקף או ואמרתי "עוד מעט" או
"רק שניה".
בכיתה ז' החלטתי שאני לא יכולה לסבול יותר ואני חייבת לצאת
מהמקום הזה בהקדם האפשרי. וכך עשיתי. ב 25 לנובמבר, יום אחרי
יום הולדתי, יצאתי למסע הגדול בחיי. וגם האחרון.

לקחתי את האוטובוס הראשון שראיתי שיוצא מתל אביב ונסעתי, בכיסי
היה את הסכום הרב ביותר והכולל של כסף- 50 שקלים חדשים, נכון,
לא הרבה אבל כל מה שהיה לי באותה עת. נסעתי כמה שעות עד שנהג
האוטובוס אמר לי שזו התחנה האחרונה וירדתי, כמובן שלא היה לי
מושג איפה הייתי (אחרי שינה של 3 באוטובוס...).
התחלתי לשוטט בעיר סתם ככה בלי סיבה או מטרה. מהר מאוד פגשתי
נער שנראה נחמד מאוד והיה גדול ממני בשנתיים, הוא היה נראה לי
הומלס, שאלתי אותו איפה אני והוא אמר שאני בבאר שבע. "מה?!,
הגעתי כל כך רחוק?" לא יכולתי להסתיר את ההתלהבות שלי ועוד לא
הספקתי לחשוב והוא כבר שאל מאיפה הגעתי. "תל אביב", "פששש"
הייתה התגובה לתשובתי "איך הגעת לפה ולמה?" הוא דרש לדעת.
"ברחתי מהבית שלי" עניתי בקצרה בגלל שלא רציתי שיידע יותר
מדי.
הוא גיחך קצת ואמר "ולמה את חושבת שהגעת למקום שלא תרצי גם
ממנו לברוח?" התשובה קצת הבהילה אותי ושאלתי למה הוא התכוון,
"את יודעת שהאזור פה מושלט על ידי כנופיות רחוב, וכל בן אדם לא
רצוי יכול למות כאן בקלות?, אני מציע לך לברוח מפה עכשיו לפני
שמישהו יראה אותך" , "א- אבל איך? בזבזתי את כל הכסף שלי על
אוכל ואוטובוס,אני לא אוכל ללכת ברגל" אמרתי את המשפט הזאת
בצורה כזאת שהוא ירחם עליי, שיציע לי כסף או מקום לגור
והצלחתי. "טוב.... את יכולה להיות איתי בינתיים עד שיהיה לך
מספיק כסף לנסיעה, כלומר, אני הומלס, אני מקבל כסף מאנשם
שעוברים והדבר היחיד שאוכל להציע לך זה הגנה מפני הכנופיות",
"תודה רבה לך, דרך אגב, איך קוראים לך?", "לי קוראים טום ולך?"
לי קוראים רוני".

כך התחילה החברות הגדולה ביותר שהייתה לי עד היום, חברות
שנמשכה עד המוות.

היום אני נמצאת בשום-מקום, מתהלכת וחושבת על החבר היחיד שהיה
לי, קראו לא טום, רק טום, טום שלי ולא של אף אחד אחר,טום שדיבר
איתי בלילה, טום שהיה החצי השני שלי.
דיברנו על איך נעזוב את המקום הזה, נעזוב את הארץ המחורבנת
הזאת ונגור במקום טוב יותר, ואפילו בלי תיכנון, נעזוב את העולם
הזה.

הנה הגיע השעה לעזוב, לארוז מזוודות וללכת מפה לעולמים, אבל
רגע, המכונית הזאת לא אמורה להיות פה! היא לא אמורה להיות עליי
ולא על טום!. אבל כך היה, גיליתי מהו המוות, הוא פשוט
שום-מקום.


                          מתתי.