מתי תחילתו של הסכסוך הישראלי פלסטיני?
יש הרואים את נקודת ההתחלה ב-67', כאשר ישראל כבשה את שטחי
הגדה המערבית ורצועת עזה והפכה מליוני תושבים לפליטים ואת
אדמתם לאדמה כבושה.
אחרים ירחיקו לכת ל-47' ולמחלמת השיחרור.
המהדרין יתחילו מהעלייה השניה, או מי יודע איפה.
אני רוצה להתחיל מבראשית.
מסיפור קין והבל.
"ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו
ויהרגהו".
לא מסופר מה אמר קין אל הבל אחיו.
במדרש מסופר שקין והבל חילקו ביניהם את העולם: קין היה "עובד
אדמה" והבל "רועה צאן". אמר קין להבל: אם כן שהאדמה שלי, אין
לך רשות לרעות את צאנך באדמה שלי. מתוך כך פרצה קטטה ביניהם
והרג קין את אחיו.
כאן נעוץ שורש הרע ביחסי שני העמים. במקום לשתף איש את אחיו
במשאבים, שיתן קין להבל לרעות באדמתו בתמורה לבגד מצמר אילים
משובח, מתקוטטים האחים והורגים זה את זה.
היחסים מחריפים כאשר אנו מגיעים לפאזה השניה ביחסי שני העמים -
שוב פעם שני אחים, אך לא מאותה האם: ישמעאל ויצחק.
האל מצווה על אברהם לנשל את ישמעאל מירושתו בטענה שהוא "בן
האמה". אבל ברור הדבר שכאשר מקיים אדם עם שפחתו יחסי אישות
במטרה להעמיד תולדות, כפי שעשו אברהם והגר, המעמד שלה משתנה.
הרי זה כאילו כתב לה גט שיחרור. במיוחד בולט העוול שנעשה כאן
לישמעאל, שאינו אשם ביחסים הבלתי-תקינים בין הגר לשרי.
גם בין יעקב ועשיו, שלא זו בלבד שהם אחים אלא אפילו תאומים,
אין השלום שורר. המריבה ביניהם על "ברכת אברהם" לובשת ממדים
מטפיזיים. כאן כל האמצעים כשרים ויעקב מתחפש לאחיו וגוזל ממנו
את הברכה המיועדת לו, פשוטו כמשמעו.
עשיו נוטש את המאבק ומפנה את הארץ המובטחת ליעקב, אולם "עברתו
שמרה נצח".
מוטיב בן האמה ובן הגבירה מוצא לו הד ביחסי יוסף ואחיו,
המוכרים אותו לעבד. בדומה לכך הפכו המתיישבים הישראליים את
שכניהם הפלסטיניים לעם מנוצל, עובד בניין וכל עבודה שחורה.
כאשר באים בני ישראל לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר אל הארץ
המובטחת, הם מוצאים שם אוסף של עמים מקומיים, חלקם מאורגנים
יותר וחלקם פחות, אך הצד השווה שבהם שאיש מהם אינו מצליח לעמוד
בפני תנופת הכיבוש הישראלי.
האם בני ישראל מנצלים זאת על מנת לבנות עתיד משותף? להשתלב
באיזור?
כמובן שלא. הרי נצטוו: "לא תחיה כל נשמה"; השמדת האויב על
נשיו, ילדיו, זקניו וטפו.
כאשר חזרו בני יהודה ובנימין מגלות בבל, הם מצאו בארץ שבטים
שונים של ערב רב, מתושבי הארץ הקדומים ששרדו את צו ההשמדה
האלוהי, שנתערבו ככל הנראה בשארית הפליטה מבני עשרת השבטים
(קשה להאמין שסנחריב הגלה את כ-ו-ל-ם) יחד עם העמים שמלך אשור
הביא מכותא ושאר ארצות.
השבטים הללו שומעים שבני יהודה ובנימין חפצים לבנות בית לאלוהי
ישראל, והם באים בהצעה מפתה: תנו לנו לבנות יחד איתכם ולהשתתף
בנניה ובפולחן. אך לא, שבי ציון הקדומים מסרבים: "לא לכם ולנו
לעבוד את ה' אלוהינו, כי אנחנו יחד נבנה" (המילה "יחד" כאן
מקבלת פירוש אירוני משהו).
השבטים הללו עבדו את אלוהי ישראל (גם אם עשו זאת בשיתוף של
עבודה לאלוהים אחרים). מדוע סירבו שבי יהודה? אולי משום שהם
ראו בשבטים הללו מתחרים על אותה פיסת אדמה, שיש לסלקם ולדחוק
את רגליהם?
לאחר מכן הלך העם היהודי בגלות שנייה וסבל כאלפיים שנה צרות
ורדיפות, תוך אמונה משיחית בגאולה שתשיב אותם באורח פלא
לאדמתם. בתושבים המקומיים ששרדו על אותה אדמה, שהפכה בינתיים
צחיחה משהו, הם לא ראו מכשול. לכל היותר מטרד.
אין ספק שהשואה ורגשות האשמה שפיתחה בעמי העולם הנאור כלפי מה
שנעשה לעם היהודי הביאו לכך שהוא יגלה סלחנות כלפי הפלישה
המחודשת של העם היהודי לאיזור ממנו נעדר כה הרבה זמן. הכוונות
בתחילה היו טובות: הקמת בית לאומי לעם הנרדף במקום שלא היה
מיושב בצפיפות גדולה יתר על המידה, ונראה היה שיש בה מקום
למדינה אחת לשני עמים. אלא ששני העמים, זה היהודי מחד,
והפלסטיני, שקרוב לוודאי שזורמים בעורקיו מדמם של ישמעאל,
עשיו, ותושבי הארץ הקדומים מאז עמי כנען ועד הכותים שנדחו על
ידי עזרא ואנשיו, לא היו מסוגלים להתגבר על משקעי העבר ולצאת
יחד לדרך חדשה.
אז נכן שהערבים תקפו וכל זה, אבל לאחר תום שתי המלחמות הגדולות
- זו של 47' וזו של 67' - לא נעשה מאמץ מספיק כדי לשלב את
האוכלוסיה של אזרחי ישראל הערבים בכל המשלב הכלכלי, החברתי
והתרבותי בארץ, צעד שהיה בו בכדי להקהות מעוקצו של הסכסוך
ולהעניק לצד הפלסיטיני אולי למה לשאוף.
חבל? לא נורא עוד יש תקווה. עוד לא מאוחר, אם יתעשתו שני
הצדדים וישכילו לעשות כעת את שהיו צריכים לעשות כבר מזמן ולאחד
כוחות במקום להיאבק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.