אני לא יכול שלא להרגיש את החלל הנותר בתוכי מאז אותו יום חורף
קר.
ידעתי מראש שזה לא יכול להיגמר טוב, מין תחושת בטן עמוקה שאני
לא מצליח לשלוט בה.
תחושה שהשתלטת על לבי מאותו רגע בו הדלת נסגרה מאחוריך, תחושה
שבהמשך אותו ערב תהפוך למציאות מצערת וכואבת כאחת.
אילו רק הייתי עוצר בעדך, לא נותן לך לעזוב אותי בלילה המקסים
שהיה לפנינו ופיספסת,
ערב קסום שהפך לסיוט מתמשך ובלתי נגמר.
הכל היה כבר ערוך ומוכן, הכל חוץ מהמתנה שלך לכבודי שלא היה בה
כל צורך.
אך למרות זאת התעקשת, תוך שימוש בפרצוף של גור כלבלב קטן שאיש
לא יכול לעמוד מולו. נתתי לך ללכת למרות חששותיי.
הנרות דלקו להם והתחילו להיגמר, השעווה דלפה לה לאורך הפמוט
והמפה, וככל שהזמן עבר חששותיי הלכו וגברו.
פתאום צלצול מחריש של טלפון ניפץ את השקט בבית והקפיץ אותי
מהספה, פחדתי לענות לו אבל לא הייתה ברירה.
אחרי מספר שניות של שיחה, הטלפון החליק מידי, נפלתי על ברכי
בבכי, אותו ערב מוקסם בו רציתי להפתיע אותך בטבעת נישואין נגמר
בתכנון נסיעה לבית העלמין.