יושב לי לבד בבית הקברות
יושב עם תמונה שלך בראש תמונה מעורפלת
את עומדת מולי מעל למצבה אפורה וקרה
פתאום נעלמת ושם עומדת לה ילדה קטנה
כפיר? זה לא כפיר היא אומרת
מתחילה לבכות ונעלמת מבעד לדלתות הנצחיות
כדור האור יוצא מליבי ומתחיל לשותת בין המצבות
הדם מתחיל לזרום מתוך העץ הישן
ממלא כוס של אושר מוזהב
אני ניגש אל העץ עיני מתחילות לבעור
אני רואה אותך שוב מולי ואני בידייך אך אני עומד לי כאן
האם זה יכול להיות
אני קורא וצועק אך את לא שומעת
למה את מתעלמת מזעקותי אני תוהה
ראשי מתמלא זכרונות מן העבר
ארבע בלילה אנחנו עומדים ברחוב
שפתייך המתוקות נושקות לשפתי
אז הזיכרון נעלם וראשי מתמלא שוב רצח ודם
רואה שוב ילדים מתים בתוך בורות אינסופיים
אני מרים את הכוס ומתחיל ללגום
אני מתמלא כח של כאב העולה מן האדמה מרגיש את חום השנאה בכל
חלקי גופי
העצב והצער עוברים מול עיניי כמו סרט צילום
שומע את נגינת צלילי צווחות הילדים הסובלים ומתענג
חיוך רחב עולה על פני וסיפוק ממלא את נשמתי
הולך ברחוב עם סכין ביד אחת וחתול מת בשנייה
מדמם לו שביל ארוך ודק של דם ורדרד
עכשיו כשיצר החיה שבי סופק
אני הולך לישון וחולם על הלילה הבא
האימה...