"אני כבר התייאשתי, אני לא יודע מה לעשות, בזמן האחרון הוא
כמעט לא נוגע באוכל, הוא אוהב להיות לבד, רק עם עצמו, מתעלם
ממני..."
"איציק, צא מזה, זה רק דג!" ניסיתי לעודד אותו בזמן שהוא העלה
את הדג על חכת רשת קטנה כדי שיוכל לראות אותו מפרפר מחוץ
למים.
זה היה עוד אחד מאותם שעות ערב מוקדמות שבהם אני ואיציק לא
עשינו כלום עם עצמנו ועדיין הרגשנו כאילו הנטל של העולם כולו
(מינימום) מונח על כתפינו. ככה זה תמיד, בכל שלב בחיים שלי
תמיד ידעתי להסתכל על דברים בצורה עצובה, אפילו המילה "פסימי"
היא מילה די אופטימית לצורת ההסתכלות שלי על דברים, בקיצור-
עצובה זאת המילה- בבית הספר הכל היה אסון, כל דקה חשבתי על
מאות אלפי הדקות שעדיין נותרו לי במערכת החינוך.
בצבא כולם ראו את הקושי, אני ראיתי את הסבל, היגון, הצער...
ואז נכנסתי לזה. תמיד כשאני מנסה לעודד אנשים אני גורם להם
להסתכל על דברים באופן חיובי ובלי שהם בכלל ירגישו אני מתחיל
להזדהות עם הבאסה שלהם.
איציק דיבר על זה שנמאס לו שהחיים שלו בניוטרל, "שבעצם כלום לא
קורה והוא יודע שבלה בלה בלה..."- היה לי את הפרצוף המבין,
המקשיב, המזדהה, כשבעצם שקעתי בדיפרסיה עצבנית והתעלמות מוחלטת
מהקישקושים הרגילים שלו ששמעתי כבר עשרות אלפי פעמים (ואני לא
מגזים, אולי רק קצת...).
"אז כוס אמק, תשנה אוירה, תעשה מה שאתה באמת רוצה לעשות ותראה
שלדברים יש יותר משמעות- תראה שיהיה לך יותר ערך לכסף כשתעבוד,
תהנה יותר לצאת לבלות ולא סתם להעביר עוד ערב אחרי שאתה סתם
נזרק כל היום, נו מה אתה ילד?" אמרתי בלהט הכי רציני ומתלהם
שיכולתי להוציא מעצמי.
אני שחקן לא רע בכלל, חשבתי לעצמי בזמן שהמילים יצאו בלי כל
תיאום בין הפה למוח.
"וואלה מחר אני מוצא עבודה והכל יראה אחרת, הפעם לא אכפת לי
לקרוע ת'תחת" הוא אמר לי תוך כדי שאנחנו מביטים על הדג שצף על
הצד אחרי שאיציק החזיר אותו למים. גם את זה שמעתי כבר עשרות
אלפי פעמים וידעתי שבשיחה הבאה שלנו הוא ימציא תירוץ כדי לשכנע
את עצמו למה הוא לא יכול,רוצה או צריך לעבוד.
יצאתי מהבית של איציק בתשע בערב, אפילו לא נפרדנו, אנחנו
רגילים להמשכיות כזאת שכל יום אנחנו ביחד ובגלל זה לא צריך
להיפרד, כמו שאני לא נפרד מההורים שלי כשאנחנו רואים טלויזיה
ואני קם להשתין בפרסומות.
בגלל הנבלה הזה אני מדוכא עכשיו, חשבתי לעצמי בדרך הביתה, אח"כ
חשבתי על זה שתמיד כשאני לבד אז אני חושב על כל מיני תסריטים
בדיוניים כאלה כמו "מה יקרה אם תדרוס אותי עכשיו משאית, איפה
אני יפגע וכמה כסף אני יקבל מהביטוח...",
אח"כ חשבתי שבטח אני פשוט איזה סיטקום של אלוהים, הוא מפצח לו
גרעינים ומסתכל עלי מלמעלה ובטח נקרע מצחוק...