מכירים את הקטע, שבא לכם ליצור משהו?
לא סתם חשק, אלא צורך ליצור משהו, אבל אתם לא יודעים מה
ליצור?
לי זה קרה.
אני יושב לי בכיסא שלי בצורה הכי עצלנית בעולם, ופתאום בא לי
ליצור משהו.
יצירה ייחודית שכשאגמור אותה, אוכל להגיד "זו היצירה שלי! כן,
כן!"
אז חשבתי, מה ליצור.
אולי אני אצור משהו כמו איזו מכונה חדשנית.
אמרתי לעצמי, זה רעיון ממש טוב!
אבל היו שתי בעיות - האחת, איזו מכונה אני אצור? כמעט על הכל
כבר חשבו! והבעיה השנייה, איך אני אצור אותה? אני לא מבין כלום
בעניני מכונאות או דברים דומים לכך.
אז החלטתי לעזוב את הרעיון הזה.
הדבר הבא שחשבתי עליו, היה ליצור חפץ כלשהו, משהו כמו פיסול.
אבל השראה לא הייתה לי.
ואז נזכרתי באחת מהסדרות האהובות עליי, אחת מהסדרות היפניות
המצויירות.
החלטתי ליצור קונאי מעץ. למי שלא יודע, קונאי זו סכין הטלה
יפנית בצורת מעוין תלת מימדי באורך של בערך 10 סנטימטרים.
תמיד רציתי סכין כזאת אבל בכל מקום בו מכרו סכין כזאת, היא
עלתה יותר מדי כסף לתקציב שלי.
אז חשבתי אולי אני אגלף אחת מעץ.
הלכתי לחבר שיודע לעבוד עם מכשירי גילוף ודברים דומים.
הניסיון הראשון שלנו לא הלך כל כך טוב, אז הלכתי החוצה להביא
עוד בול עץ.
גם הוא ירד לטימיון.
בסופו של דבר, אחרי שחבר עשה לי דגם של הסכין מחימר, למרות
שיצא קצת מעוות, זה עזר, וכך יצאה לי ולזה שעזר לי, סכין מעץ.
היא לא דמתה יותר מדי לקונאי אבל אני אהבתי אותה.
לקחתי אותה ואת אחד מבולי העץ שלא הצלחנו להכין מהם סכין
וחזרתי לביתי.
לאחר עבודה של כמה ימים יצאה לי מהבול עץ הזה בעזרת גילוף,
סכין קונאי בצורה שבשבילי הייתה מושלמת!
אבל זה לא היה מספיק.
הסכין הייתה מוכנה אבל היצירה של הסכין הזאת עדיין לא סיפקה
אותי.
בסופו של דבר סיפור הסכין הסתיים בכך שהיא הייתה על המדף שלי
ללא כל שימוש.
אולי אני אצייר ציור, חשבתי לעצמי.
התחלתי לצייר וציירתי בערך 15 ציורים יפים, ציור אחרי ציור, קו
אחרי קו, עוד עיפרון שנשבר.
המשכתי לצייר עד שראיתי שזה פשוט לא עוזר.
זה עדיין לא סיפק אותי.
אז חשבתי, אולי אני אכתוב ספר.
כן! רעיון מצויין! ספר! הוא יהיה על הרפתקה של גיבור היוצא
להציל את הנערה שלו שנשבתה על ידי איזה אדון מרושע כלשהו!
ויהיה בו הכל! כל המרכיבים של סיפור הרפתקה טוב!
התחלתי לכתוב אבל נתקעתי בערך בחצי הדף השני של הסיפור.
זה לא עוזר!
שום דבר לא עוזר!
ימים עברו ללא שום דבר.
החיים שלי היו נורמלים אך מבפנים הרגשתי רק ריקנות.
מצבי החל להתדרדר מזמן לזמן.
חברים ניסו לעודד אותי, חברות ניסו לעזור לי אבל כלום לא עזר.
עברו חודשיים בערך ואז הגיע אותו יום.
יום ההשראה.
באתי לבית ספר, הכל היה כרגיל.
ואז פתאום ראיתי אותה מדברת עם אחת החברות הטובות שלי.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם ופשוט הבטתי בה, אני רק יודע שזה
היה הרבה מאוד זמן.
ואז מישהו העיר אותי מהחלום הזה, שי, החברה הזאת שלי שדיברה
איתה, אמרה ליי "הייי אתה בסדר? אני מדברת אליך כבר איזה עשר
דקות ואתה לא עונה!"
עניתי לה שאני בסדר ושאלתי אותה מי זאת הייתה.
מסתבר שקוראים לה מיטל.
היא תמיד הייתה בבית הספר, פשוט רק באותו יום החלטתי לשים לב
לקיומה.
משהו בה עשה לי משהו בבטן.
היא נתנה לי השראה.
אבל מה בעצם אני אעשה עם ההשראה הזאת?
מאותו רגע של אושר, חזרתי בשניה לריקנות.
ואז חשבתי על משהו שגרם לי לצעוק על עצמי, למה לא חשבתי על זה
קודם?!
אולי הסיפוק לא נמצא בתוך דברים הממשיים.
אולי הוא בעצם נמצא בדברים שנשארים באויר, לא כמו ספר או ציור,
או סכין, אלא משהו כמו שיר!
למה שאני לא אלחין משהו?
התיישבתי ליד הפסנתר שלי, והאקורדים החלו לצוץ לי בראש!
לאחר עבודה של רק עשר דקות, היה בסיס ללחן שלי.
החלטתי להתיידד איתה.
בכל יום שעבר, הרגשתי את הקשר, איך הוא הולך ומתהדק.
בכל יום שעבר שדיברתי איתה, נוסף עוד מרכיב לשיר שלי.
לבסוף, לאחר עבודה של כמה חודשים, השיר היה גמור.
כל יום ניגנתי אותו עוד ועוד, תחושת הריקנות עברה!
אבל האושר הזה לא נמשך זמן רב מדי.
הקשר ביני לבין מיטל, החל להיהרס.
בכל יום שהיה עובר, היא הייתה מתרחקת ממני עוד ועוד, ואני,
במקום לעשות משהו בקשר לזה, פשוט ניגנתי את המנגינה שלי וזה
עזר לי להתגבר על הכאב.
לבסוף, ניתק הקשר.
אפילו לא שלום בבוקר ביני לבינה.
בכל פעם שראינו אחד את השניה, התעלמנו פשוט.
עכשיו אני כבר מבוגר, עם להקה משלי, אנחנו מצליחים מאוד!
כבר סיבוב הופעות רביעי שלי מסביב העולם!
את אותה מנגינה שעזרה לי למלא את הריקנות בליבי, לא ניגנתי כבר
שנים.
בגלל אותה מנגינה, אני וההרכב שלי התפרסמנו בצורה מדהימה.
אבל בכל זאת, הפסקתי לנגן אותה.
ניסיתי לשכוח אותה.
כל העולם כבר שכח ממנה, אני בטוח.
אבל אני, המנגינה חרוטה בלבי, אותה מנגינה שעזרה לי למלא את
הריקנות שבלבי, אותה מנגינה, שיצרה ריקנות חדשה בלבי.