אני מרגישה חרא.
פשוט חרא.
אולי ההרגשה שלי היא מובנת לכולם, כי כמעט כולם מרגישים חרא
לפעמים, אבל עכשיו אני באמת מרגישה ח-ר-א.
לאלו מכם שכבר הרגישו חרא מספר פעמים בחייהם, עולה עכשיו גיחוך
קל לשפה התחתונה, מן 'פחח' שכזה, שבעצם אומר: "מה, היא מפונקת
או משהו? חושבת שהיא היחידה שמרגישה חרא לפעמים? תאמינו לי,
אני יודע על מה אני מדבר, ואני כבר הרגשתי חרא בעבר...".
אותם אנשים, בעצם, לא מבינים כלום.

וזהו.

ועכשיו, אולי ברוב המקרים אנשים היו מפרטים בחפירה ארוכה על
למה הם בעצם מרגישים חרא. משהו בנוסח: "הוא לא אוהב אותי
בחזרה" בוודאי יופיע ממש בשורה הראשונה, או משפט בסגנון: "אני
שמנה כ"כ, תראו את השומנים שלי", למשל. אח"כ תבוא פסקה שלמה על
זה ש"אף אחד לא אוהב אותי" או "כולם אוהבים אותי ונמאס לי
מההטרדות שלהם", לחילופין.
ולבסוף, כדי שהכותבת לא תרגיש רע (נכתב בלשון נקבה אך מתייחס
לשני המינים), היא תוסיף פסקה על המצב הכלכלי הרע במשק, על
הכלב הנטוש שיש ליד הבית שלה וכו'.

אבל אני, במקום לפרט לכם למה אני מרגישה חרא, פשוט אתאר לכם את
ההרגשה שלי.

אז ככה:

חרא.