אתה חיי בבועה
של חלומות שקריים.
בבועה של אשליות
ודמיון חסר גבולות.
ומגיע יום כאשר אומרים לך כי יום יבוא...
והבועה תתנפץ.

ואז כך קורה.
אין בועה... ואתה יוצא לדרך.
לדרך הארוכה והשחורה
בעלת מכשולים רבים.
השביל שנראה כה ארוך ואין-סופי...
שבאמת בסופו של דבר נראה כמספר שניות.

אתה יוצא מבועת הילדות אל הבגרות
וכל מה שהיה אי פעם יפה ועליז נהיה לעצוב ונידח למדי.
אתה גורם לעובדות החיים הפשוטות כגון
השמיים הכחולים, השמש הזורחת והציפורים המצייצות
להראות כמשהו מובן מאליו.

והכל באמת נראה אפל ועזוב...
אתה מתאמץ כל חייך
כדי לא לסבול ולא לגרום סבל לאחרים.
ולפעמים אתה מצליח... אך לרוב...

אחרי שלפחות בן אדם אחד מכיר את נשמתך...
ואחרי שלפחות שניים גורמים לך כאב עז...
לאחר שכולם היו נגדך ואיתך...
ולאחר אירוניית הגורל...
אתה מבין

שאתה עובר סיפורים רבים
ושורד אגדות.
אתה מצליח להשאר בחיים... והכל למה?
הכל כדי למות בסופו של דבר... אז למה היה להתאמץ?