היא עלתה על הרכבת של 16:30 בחזרה מהמרכז, פונה לקרון השמאלי.
בשמיניית המושבים הראשונה ישבו חייל בצד אחד ואישה בצד אחר.
החוק הבסיסי הראשון של הרכבת קובע שאין להתיישב, במידת האפשר,
בשמינייה מאוישת. האישה לא ידעה את זה.

ברוסיה, ממנה הגיעה לפני עשר שנים זה לא ממש שינה. היה צפוף
בכל מקום שפנית אליו. המוני אנשים. לא שזה שינה הרבה.  מאז
שמישה, בנה היחיד מת באוקראינה במהלך שירותו הצבאי, היא חשה
בודדה גם בלב ליבו של הקהל הדחוס ביותר. עיניה הכחולות, תחומות
בעפרון איפור שחור דרמטי, לא פרופורציונאלי לתווי פניה או
גילה, רק הדגיש את הקמטים שהגעגועים חרצו במצחה. ברוסיה הייתה
מהנדסת אלקטרוניקה. היא שלחה מבט בשקית שהכילה את מדי חברת
הניקיון בה עבדה ונזכרה שאין למה לצפות ליותר.
אין עוד פה להאכיל.

היא עברה את השמינייה הראשונה, בוחנת את הרביעייה הימנית לעומת
השמאלית. השמאלית הייתה בצד של הים, אולם המסטיק שהודבק לאחד
המושבים הפנה אותה לרביעייה שמאחורי האישה. ממקום מושבה, יכלה
לראות צדודיתו של החייל. הרכבת הייתה אמורה כבר לצאת, אולם
לפתע דממו המנועים והאור בקרון כבה.

רשרוש הנייר של החייל כאשר הוציא את הפיתה שלו עם שוקולד "השחר
העולה" הפר את הדממה שבקרון. הוא נגס נגיסה גדולה ולעס בשקט.
טעם של ילדות. אימא הכינה לו אותה. אימא שמגוננת יותר מדי,
שמפנקת יותר מדי. הוא נגס שוב בפיתה, מודע פתאום לתחושת הרעב
שפשטה בו. תיקח אותה, אולי תהיה רעב, היא אמרה לו בבוקר. לא
היה לו כוח לריב, לכן זרק אותה אל תוך התיק. כרגיל היא צדקה.
כשסיים הבחין בשקית האלומיניום שהכילה מגבון לח לניגוב הידיים,
שתחבה לשקית עם הפיתה כשלא שם לב. תמיד חושבת על הכול. ככה
היא. הוא מרכז עולמה והוא יודע את זה. היא לא יודעת לאן בדיוק
הוא נוסע וטוב שכך. הידיים שמרחו את השוקולד היו רועדות מדי
אפילו בשביל פעולה פשוטה כמו הכנת כריך. אין טעם לנסות להסביר
שיש מוות בעולם והוא ראה אותו במו עיניו. אולי קל יותר לאכול
בשקט. הוא הוציא את המגבון הלח מעטיפתו, והחל למתוח אותו לכל
הכיוונים. מנסה לראות באיזה רמה של מתח יעמוד. הוא מתח אותו
לאורכו, מגיע עד פי שניים הגודל, הופך אותו לרצועת בד. המגבון
לא נקרע. הוא ניסה אפילו בכוח אבל המגבון רק נמתח יותר ויותר.
משנה את צורתו כך שיעמוד בלחץ.
החייל עשה ממנו כדור וזרק אותו לשקית שהיה כתוב עליה "רכבת
ישראל - אנא שמור על הניקיון".

היא שמעה מלמול שיחה לא ברור מאחוריה, שפה זרה שלא הכירה.
גרוזינית, אולי. היא הטתה את גופה קדימה, בוחנת את שני
הגברים.

שני הגברים היו לבושים בהידור שלא הלם את פשטות הרכבת.
אחד מהם ישב נגד כיוון הנסיעה, חולצה לבנה תחובה בקפדנות
למכנסיו המחויטים, מדגישה את לובן בלוריתו. הוא היה השקט מבין
השניים. האחר, שישב עם כיוון הנסיעה, לבש ז'קט וחולצת כפתורים,
כולו אומר אלגנטיות אירופית. הם נראו כמו שני אנשים שנתלשו
מהקרון שלהם ברכבת התחתית של לונדון והושמו ביום חורפי אחד
ברכבת. שיחתם הקולחת בגרוזינית מילאה את חלל הקרון, מעלים
זיכרונות מזמנים אחרים, מקומות אחרים. שפתם הזרה הקנתה להם
פרטיות אפילו נוכח שאר יושבי הקרון.
זוהי השמינייה הנוסטלגית.
זיכרונות מבית אבא.
כבוד שאבד.
שיחה שקטה על זיכרונות. לא בגעגועים, לא בצער.
בהשלמה.

 

את פניה של מי שישבה בשמינייה האחרונה בקרון לא ראתה. היא לא
הייתה צריכה לראות. היא שמעה אותה. זה הספיק.

אפשר היה לשמוע את השיער הצבוע לבלונד, שורשי השיער השחורים
החשופים מבצבצים ממנו, בקולה של האישה. אישה שמנהלת את חייה
דרך הפלאפון, לא מודעת לאיש מסביבה, קובעת פגישה, מבטלת אחרת,
מרכלת, מספרת ומעדכנת.
כל כך הרבה רעש, כל כך מעט שקט.
רק היא יודעת.
היא יודעת שביום שהפלאפון ישקוט, גם היא תשקוט. כל ההמולה
תיהפך לשקט והשקט יסגור עליה. עליה ועל בדידותה. היא תתכווץ
לכדור קטן של שקט אבל לא של שלווה ויהיה לה קר וחשוך ולבד.
כל כך לבד.

האור בקרון נדלק שוב. הקטר השמיע אנחת רווחה והחל לנוע.
"גבירותיי ורבותי, הרכבת אינה עוצרת בתחנות הביניים. אנא
הקפידו לא להשאיר חפצים אישיים ברכבת. נסיעה נעימה".