הרגע שאחרי הוא הרגע הכי קשה. כי הרי לפני שבלעתי 50 גלולות
שינה שהיו לאימא במגירה, חשבתי שיהיה יותר טוב.
נמאס לי מהחיים, באמת שנמאס, אז חשבתי שאני אגיע לעולם שכולו
טוב.
כן, בטח.
פעם מתאבדים היו מגיעים לגן עדן ישר, במסלול ספיישל. גם ככה הם
היו כל כך אומללים בחיים שלהם, אז לא רצו לבאס אותם, שלחו אותם
לגן עדן מתוך מטרה שיהיה להם יותר טוב.
אבל היו יותר מדיי מתאבדים, והחליטו להפסיק עם זה, חבל.
לגיהנום לא שלחו אותי, כי הרי הייתי בנאדם טוב. ואני עוד
קטינה, וקטינים לא שולחים ככה סתם לגיהנום. זה רק במקרים
מיוחדים, וצריכים לעבור לפחות שתי ועדות בשביל זה.
אז בגלל כל מיני ביוקרטיות מתוסבכות, אני נשמה תועה ואבודה. כל
יום נותנים לי משימות חדשות, בדרך כלל כל מיני שליחויות
ועבודות משרדיות משעממות. זה בטח מה שהייתי עושה אם הייתי
מתגייסת לצה"ל. לפעמים עובדים איתי עוד נשמות תועות ואבודות
כמוני, אבל הם ממש אפאטים ולא כל כך נחמדים. ובכלל, בעבודה
אסור לדבר ולפטפט, ורק מדי פעם אנחנו יכולים לדבר בהפסקות. אבל
זה קורה לעתים נדירות, כי מפרידים אותנו, השמים הרי גדולים
ועבודה לא חסר, ולא רוצים שנדכא אחד את השני.
פעם יצא לי לעבוד בלשכה של אלוהים, ונורא התרגשתי, בכל זאת,
אלוהים!
מדי פעם, כשיש לי זמן, אני מסתכלת על החיים שהשארתי למטה.
אני רואה את כל החברים שלי צוחקים, מתקדמים בחיים שלהם ובכלל -
מצליחים וממש כיף להם. לפעמים אני כל כך רוצה להיות איתם,
להיטמע ביניהם, להרגיש שוב חלק מהם, למרות שרוב הזמן לא הרגשתי
חלק מהם בכלל. בהתחלה עוד כעסתי עליהם, איך הם מעיזים לשמוח
כשאני מתה, זו ממש חוסר רגישות, עד שפעם אחת ראיתי את החברה
הכי טובה שלי בוכה בלילה. בגללי. הבנתי שזה שאני לא רואה
דברים, לא אומר שהם לא קיימים באמת.
אימא ואבא שבורים לחלוטין, בקושי מתפקדים. כואב לי להסתכל
עליהם. אני לא רוצה שהם יבכו. הרי תמיד אמרתי שהחיים צריכים
להימשך.
אבל הכי אני אוהבת להסתכל על הקבר שלי, הזיכרון היחיד לחיים
שלי. כי זה מה שנשאר מכולם בסך הכול. אבן. תמיד יש עליו פרחים
צבעוניים, נרות זיכרון ומכתבים. רק חבל שאני לא יכולה לקרוא
אותם. אולי אם אני אמצא איזושהי פרוטקציה, אני אצליח לקרוא.
הקבר שלי כל כך יפה. חבל שהחיים שלי לא היו. או שבעצם הם כן.
כי רוב הזמן אני מתחרטת שעשיתי את זה. לפעמים אני כל כך רוצה
להחזיר את הזמן לאחור, ולא להיות פה. אבל עשיתי טעות, על
טעויות צריך לשלם.
הרגעים שאחרי ההתאבדות, פשוט לא שווים את זה.