איך שמילה אחת יכולה למוטט עולם של משפחה שלמה.
"סרטן", לדני היה סרטן.
הרופא החל לפרט על המחלה הנדירה שפוקדת מעט מאוד ילדים בגילו
של דני, על דרך הטיפול, על סיכויי ההחלמה הנמוכים. אבל אמו של
דני ישבה דוממת בעוד שאר חברי המשפחה המומים ובוכים.
במוחה נשמע רק משפט אחד, "לדני יש סרטן". באותו רגע היא החליטה
שלעולם לא תוותר, היא לא תיתן לדני לוותר. הם ינצחו במלחמה
הזאת כנגד הסרטן. היא פשוט ידעה, היא לא ידעה כיצד או למה אבל
היא ידעה שדני יבריא.
למרות זאת מצבו של דני הוחמר במהירות. שערו הגולש הפך לקרחת
בוהקת, עורו מלא החיים הפך ללבן כסיד, פני הילד הטהורות ומלאות
האור נעלמו ואת מקומם החליפה ייאוש ועייפות של אדם מבוגר.
היא ישבה בחדר ההמתנה לאחר עוד ניתוח ניסיוני על בנה. חדר
ההמתנה הפך לביתה היא לא עזבה את דני לבד, אפילו לא לשניה אחת.
"אם הוא לא חוזר הביתה אני לא חוזרת" נהגה לומר לבעלה שפעם אחר
פעם נכנע לעקשנותה חסרת הפשרות. היא נותרה לצד בנה חזקה מבחוץ
אך נשברת מבפנים לאחר כל התרופות, ההקרנות, ההקאות באמצע
הלילה, הבכי שובר הלב של בנה, ומעולם לא נכנעה לייאוש.

הרופא ניגש למקום מושבה. היא ידעה מה תוצאת הניתוח רק על פי
מבטו, ניסיון של יותר מידי ניתוחים.
"ניסינו אבל הגוף דחה שוב את ההשתלה, מערכת ההגנה שלו לא
מאפשרת לנו להציל אותו. וכל ניתוח רק מחליש אותו יותר ויותר,
אולי כדי ש..." הוא פשוט לא היה מסוגל להגיד לה לוותר אחרי כל
מה שעברה.
"לוותר" היא ניחשה את המשך משפטו, "לעולם לא!" הוסיפה
בנחישות.
"הוא רק נחלש יותר ויותר, נשארו לו רק מספר חודשים, וסיכויי
ההצלחה הם נמוכים מאוד. אולי הגיע הזמן שיפסיק לסבול"
"בצע את הניתוח שוב" היא ענתה בנחישות.
הרופא ניסה לשכנע אותה להניח לבנה למות ללא סבל, "אולי כדי
שתחשבי על כך שוב, בנך סובל מאוד"
"אתה לא צריך להגיד לי כמה הוא סובל. אני שם לידו בכל רגע, בכל
פעם שהוא חוזר מותש מההקרנה, בכל פעם שהוא מקיא את נשמתו החוצה
אחרי עוד כאב בטן איום. אני עומדת שם ומביטה. אני זו שמביטה
בילד שלי בוכה ומנגבת לו את הדמעות. אז אני אמשיך להאמין ולא
אוותר כל עוד יש סיכוי. ואני בטוחה שאם זה היה הבן שלך, גם אתה
היית מתחיל להאמין בנסים".

הרופא צדק, הסיכויים להצלחת ניתוח מסוג זה היו באמת נמוכים,
למעשה הם אפילו היו אפסיים. אך כפי שטענה האם, גם ניסים קורים,
ובמה שהוגדר כנס רפואי דני הבריא לחלוטין. הוא זכה לחיות חיים
מלאים.
לצערו הוא ראה את אמו גוססת בין ידיו לאחר שנתיים שוב מסרטן.
כוחה הספיק להילחם במחלת בנה אך לא נותר בה עוד כוח להילחם
למענה. היא נפטרה בדיוק שנתיים מאוחר יותר מאותו ניתוח שהציל
את בנה.

בהספד, בבכי קורע לב, דיבר דני בפעם האחרונה לאמו, "נתת לי
חיים כשהייתי תינוק, והחזרת אותי לחיים שוב כשחליתי בסרטן. לא
ויתרת גם כשהרמתי ידים. נשארת לצדי המשכת לקוות ולהאמין, מעולם
לא תהיה אימא חזקה ואוהבת כמוך.
את לא הפסקת לנשק את ראשי כל לילה, מבטיחה בחצי חיוך שהכול
יהיה בסדר.
אז אני רוצה שתדעי שהכול בסדר אימא, אצלי הכול בסדר.
ואם אלוהים שומע אותי אז אני רוצה שהוא יתייחס אלייך כמו מלאך,
כי הנשיקות שלך הן אלו שהחזיקו אותי בחיים. נשיקה אחת שלך
הרחיקה את הסרטן מגופי והחדירה לו חיים בחזרה להלחם בו מחדש.
בנשיקה אחת של אימא הצלת את חיי."