לא יכולה יותר. לאט לאט האש שהייתה בי כבתה. אני גוועת. איך
ממשיכים מכאן? לאן ממשיכים מכאן? האם בכלל אני אוכל להמשיך
מכאן?
אני מאבדת את המטרה שלי. היא חומקת מידיי, אני מרגישה את זה.
כל האהבה שלי אל המטרה הזו התחלפה באהבה אליך. אני כל כך אוהבת
אותך. כמו שלא אהבתי בחיי. כמו שלא אוהב בחיי. אני מרגישה
שמצאתי את מי שחיפשתי תמיד. מצאתי את "האחד" שלי כמו שאומרים.
מישהו שחשוב לי מהכל. שאני מוכנה להקריב בשבילו הכל. שאני
מקבלת אותו על כל מגרעותיו (המעטות). מישהו שאני מקבלת כמו
שהוא. בלי שינויים. עבורי הוא מושלם.
אבל אתה לא רוצה אותי. לא מרגיש מה שאני מרגישה. אפילו לא חצי
מזה. "זה לא את זה אני". המשפט שאמר לי לאחר הווידוי הכואב
שלי. רואה אותי כידידה- לא יותר. איך השארת אותי ככה, עם
הרגשות שלי?
אני שבה ואומרת לעצמי שהכל נגמר. שאני צריכה לשכוח. להתגבר.
להמשיך הלאה. מנסה בכל דרך לחשוב על אחרים. עושה לעצמי שטיפות
מוח רצחניות. אבל אני פשוט לא מסוגלת. לא מסוגלת לוותר עליך.
אולי אני צריכה שתפגע בי בשביל לדעת שאתה לא בשבילי. אולי לא
פגעת בי מספיק. לכל מקום שאני הולכת, בכל רגע בו אני עוצמת את
עיניי, הכל מזכיר לי אותו. רגע אני כממה אליו, לחוש את גופו,
את שפתיו. מוכנה לעשות הכל בשביל זה. ברגע האחר אני רוצה רק
לשכוח- להתרחק, להתנתק. אפילו פתחתי בתוכנית - תוכנית ההתנתקות
שלי ממנו. שום דבר לא עבד, שום דבר לא עובד. כולם אומרים לי
לשכוח, להמשיך הלאה. שיום אחד הוא יצטער שהוא לא רוצה אותי.
שאף אחד לא יאהב אותו כמוני. שיום אחד הוא ירצה אותי ואני לא
ארצה אותו. אני יודעת שלא יגיע היום הזה. אני תמיד ארצה אותו.
בחיים לא אהבתי בן אדם כמו שאני אוהבת אותו. בחיי לא חשקתי ככה
באחר. איתו הכל טהור. אין שקרים. אין מסכות. אני מי שאני. אני
מרגישה הכי אמיתית בעולם. עושה מה שמתחשק לי. הוא גורם להרגיש
חופשייה, להיות האדם שתמיד רציתי להיות.
אבל עכשיו הכל לאט לאט כבה. האש שהייתה בי לחיים, למטרה שלי,
להכל, לאט לאט כובה. לאט לאט הכל מתמוסס, נעלם. האהבה הזו
הוציאה ממני את כל הכוחות. שברה אותי. אני גוועת. נעלמת.
לא נותר לי כלום, שום דבר להאחז בו.
אני אומרת לעצמי שאני לא אפול לתהום הזו, אני אחזיק מעמד,
אמשיך הלאה. אבל כרגע אני מרגישה הכי אבודה בעולם, מבולבלת...
אני במצב הזה כבר תקופה ארוכה. הוא הדבר היחיד שאני חושבת
עליו.
רוצה לשכוח אותו, פשוט לא מסוגלת.