היא לא יכלה לסבול יותר. והפעם, כן אפשר להאשים אותה. בסך-הכל,
אין לה הכול. לא כאילו שהכול כל כך נורא. אבל הי, נסו להסביר
זאת לה. כל יום, מסתובבת. בתוך הראש של עצמה. מנסה להבין, מה
הולך כאן?! אבל מתעלמת. למי לעזאזל יש כוח להבין כאלה דברים?
אז... שמה פלסטר וממשיכה. הפלסטר אדום, והדם ממשיך לזרום. אבל
באמת, למי אכפת? היא בודדה, זאת האחריות של מישהו? ואפילו
להורים שלה, למה שיהיה אכפת? במילא הם לא קולטים אותה. מה יש
לה לעשות? לישון? לא, אין לה כלום מה לעשות. אז היא מתיישבת.
וכותבת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.