[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני ורועי ישבנו על המכונית האדומה של החברה שלו במגרש החנייה
לטווח ארוך של נתב"ג, באמצע הגשם האחרון של שנת 2000. עטוף
כולי בשכבות על גבי שכבות של ניילון וצמר לסירוגין, הבטתי בו
וקנאתי בו ובחולצת הטריקו הקצרה שלגופו. הושטתי יד ספוגה אל
תוך כיס מעילי ושלפתי סיגרית "נובלס"  רטובה. בתנועת יד רועדת
הנחתי אותה בין שפתי הכחולות והתחלתי לתור אחרי המצית.

"זה הורג אותך...", הוא הזהיר.
"אני יודע, אני יודע", השבתי בפעם המיליון.

הורג אותי. המצית המזדיין הזה הורג אותי, לא הסיגריות.
הסיגריות רק מקזזות רגעים של ייאוש מסוף החיים ומחליפות אותן
ברגעים של הקלה רגעית בחיי היום יום. התייאשתי מהחיפוש וחזרתי
לתנוחתי השפופה, נשען על האוטו ובוהה באוויר ממולי. ירקתי את
הנובלס הלא ממומשת מהפה ופניתי אליו.

"אולי המטוס שלה התרסק באיזה הר"
"יש הרים מנפאל עד לפה?"
"אולי"
"לא נראה לי"

רוב הסיכויים שהוא צדק, אבל עדיין רציתי שזה יקרה. קצת אובדן
לא יהרוג אותו, רק יחשל אותי. אוף, זה היה כל כך נחמד אם
יכולתי לשנוא אותו. אלוהים אדירים, כמה שהייתי רוצה לשנוא
אותו. לשנוא את הגוף המושלם שלו, את הבגרות המעולה שלו, את
הסקס אפיל שלו. אבל הוא אח שלי, אסור לי. רק בגשם אני מתיר
לעצמי לשנוא אותו. בגשם הוא לא אח שלי. כשהגשם יורד הוא האויב
שלי, המקבילה ההפוכה שלי. בעוד שאני נרטב עד לשד עצמותיי מכל
טפטוף מזורגג, הוא יכול לעמוד שעה במבול עם חולצת טריקו וחיוך
יבש. הטיפות מסרבות פשוט לגעת בו, מסרבות להרטיב את השלמות
שלו.

"אולי היא פגשה איזה מישהו אחר במטוס? אולי החתונה מבוטלת?"
"היא התקשרה אליי מהטיסה, היא ישבה ליד איזה זקנה נחמדה"
"והטיול לא גרם לה לחשוב על הכל מחדש?"
"כן, היא בן אדם יותר פתוח עכשיו"
"והחתונה עדיין תקפה?"
"ברור"

חברה שלו היא בכלל סיפור. הבחורה הכי עצמאית בעולם, לא מסכימה
אפילו שמישהו יסיע אותה חזרה משדה התעופה. לפני שהיא טסה לטיול
שלה לאסיה היא שמה את האוטו שלה כאן, בחנייה לטווח ארוך, רק
בשביל שרשמית, היא תעשה הכל לבד. כרטיסים, טיסה, הטיול עצמו
וכמובן החזרה הביתה, הכל לבדה. והנה האח המושלם שלי מחכה לה
כאן, מוכן להרוס לה הכל רק בשביל להיות החבר המושלם. והיא
תשמח, אני יודע שהיא תשמח. היא תחבק אותו ותנשק ואפילו לא תשים
לב שהיא כבר לא עשתה הכל לבד. רק אני אשים לב, ואני לא אגיד
מילה. רועי עוד ייפול, אבל לעזאזל אם אני אהיה הבן אדם שיפיל
אותו. זה בטח יקרה בהלוויה שלי, בטח שם הוא יישבר. אני אמות
ואז כל האשליה של השלמות שלו תישבר. משרד החינוך יתקשר ויגיד
שהייתה תקלה אצלם ושתעודת הבגרות שלו נפסלת ואז הצבא יטען שבן
אדם בלי תעודת בגרות לא ראוי לפקד על ספינת טילים והחברה שלו
תיפרד ממנו כי "הוא לא הבן אדם שהיא חשבה שהוא", וזהו. כל
התדמית המושלמת שלו תישבר. ומעל הקבר שלי, כשהוא יתחיל לבכות,
יתחיל לרדת מבול והוא כולו יירטב עד שד עצמותיו, בדיוק כמו
שאני נרטבתי במשך שנים. אבל אני אפסיד את כל זה ואשכב לי ללא
שום חיוך של אושר מתוח על הפנים, שוכב קפוא בקבר עם תחבושות
סביב הורידים, שלא יראו איפה הסכין עברה.

"טיק - טק?", הוא הציע.
"לא תודה", סירבתי בחן.

בפעם הקודמת שישבנו במגרש חנייה בזמן הגשם זה היה אחרי שדודה
רותי נפטרה מסרטן. חיכינו שסבתא תצא מהבית של הדודה כדי שנוכל
להקפיץ אותה הביתה ולחזור לשבעה. הוא בכה בפעם ההיא, אני בטוח,
כי הגשם לא יכול לפגוע בו אז זה בוודאי היה דמעות. הייתי פחות
ממורמר אז, אני מניח, כי ממש שנאתי את הדודה הזאת וגם פרסמו לי
סיפור במעריב לנוער. זה היה סיפור על מפולת בוץ ועל משפחה
שהבית שלה היה ממש בסוף דרכה של המפולת כך שרק חצי בית קרס.
סיפור מצחיק כזה עם 300 הרוגים ומשפחה עם חצי בית. בכל מקרה,
אני הייתי די מאושר ורועי הזיל דמעה. הוא הוציא קופסא של
"קאמל" ושאל אותי אם אני רוצה אחת. לקחתי, בפעם הראשונה,
ועישנו ביחד. הוא סיפר לי כמה שהוא אהב את הדודה הזאת ואיך היא
הייתה נחמדה אליו כשהוא היה ילד ואני השתעלתי, חייכתי ואמרתי
לו שלא נורא ושעכשיו היא בטח איזה מנקה או משהו בגן עדן, כי על
תקן מלאכית היא לא הייתה עוברת. הוא גיחך וניגב את הדמעה שזרמה
על לחיו. שבועיים אחרי זה הוא פגש את החברה הזאת שלו ואני
איבדתי את הזרת באימון ירי בטירונות.  

"אתה בא שבוע הבא לבר מצווה של הבן של רותי?"
"כן, ברור"
"שמעתי שהם מביאים את אחד מה"בנאים"..."
"איזה אחד?"
"הזה שהיה בלוויה, ההוא שאומרים שעשה את רותי מהצד..."
"מי אמר את זה?"
"אנשים. בכל מקרה, צריך להיות הופעה טובה"
"כן, סבבה אני אהיה שם"
"יופי..."

השתעלתי. הוא הביט בי ותפח על גבי קלות. הבן זונה מעשן מגיל שש
עשרה ואני פולט חלקים מהריאות שלי אל תוך מטפחת. ליטפתי את
סנטרי והבטתי על שלו. אפילו הסנטר שלו יותר מוצק וגברי. כנראה
שמה שנותר לי זה רק החוש הומור שלי. לא משנה מה, תמיד הייתי
יותר מצחיק ממנו. מצחיק וציני, אבל אנשים לא אוהבים ציניות אז
פשוט נותרתי מצחיק. אני הייתי האח המצחיק של רועי, הילד שמצחיק
את הבחורות בבוקר אחרי שרועי שעשע אותן בלילה. דור המצחיק. דור
הבדחן. אילו רק יכולתי לשנוא אותו בימים של שמש, מה לא הייתי
נותן בשביל זה.

" אולי כן הנחיתה של המטוס..."
" אל תדאג, הכן בסדר גמור", הוא קטע אותי, "אתה יודע למה אתה
פה נכון"
"האמת שתהיתי..."
"דניאלה בטח תהיה די עייפה אחרי הטיסה ו... אתה יודע..."
"אין בעיה, אני אנהג"
"תודה, אתה לא יודע כמה זה עוזר לי"

דניאלה הופיעה באופק עם סיום השיחה והוא רץ אליה וחיבק אותה
בצורה הקיטשית והרגשנית ביותר, ממש כמו באותם סרטים רומנטיים
מזדיינים. נעמדתי והתחלתי להתמתח לקראת הנסיעה הארוכה חזרה
לחיפה ומכיס מעילי נפל לו המצית הצהוב והנאמן שלי. הוצאתי את
קופסת הסיגריות והקשתי אתה על כף ידי. ריקה, כמה בלתי צפוי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני עומד לגלות
לכם את סוד
האושר בחיים.
הסוד הוא...

(המשך בסלוגן
הבא, תהיו
עמנו)



זה שאינו יודע
לשאול


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/05 0:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה