אני מוצאת את שערותייך אורבות לי במברשת השיער
ללא רשות, בשקט בשקט הן מחכות לי
במברשת השיער שלי
שערותייך שנשרו מזקנה או מגועל
הן מעוררות בי חלחלה
כמו אדם מת.

ואכן, אתה כמת בשבילי
כמו שראיתי פעם במלחמה
מוח אפור ולבן נשפך
מפני בובה חתומת מבט
עורה הסיליקוני מנוקב
החורים בפנים אדומים -
והדם שאיננו זורם.

העיניים - אנ' לא זוכרת -
עצומות או פקוחות
כמו בובה שלא הייתה לי
כשהייתי קטנה
כי אני העדפתי לטפס
על עצים גבוהים.

אני מתפתה לגעת ולחוש
את מגע הלייטקס החלק
של עורו האפרורי.
והעור - כעורך שלך - שחום וערמוני
חלק, רך מבפנים ונוקשה מבחוץ
כמו פוחלץ.
כשהוא מת - מתה גם רוחן של השערות
אני מחליקה ידי עליהן ורואה
כיצד הן נתלשות, ללא מאמץ,
מותירות בי  אותה ההרגשה
המחלחלת בי כדם מזוהם,
אולי מההוא, אולי מארוחת הצהריים.

אני מכריחה עצמי לשלוח אצבעותיי
ולשלוף את השערות הזרות במברשת שלי, ללא רשות
האם זהותן היא רמז לכך
שאינני אוהבת אותך?
לכך שהשארת לי קרחת?
ואת כל החלקים המתים, המיותרים,
שהואלת לתת לי בטובך
אינני רוצה עוד - מעולם רציתי.

הגיע הזמן, ותודה לך, מותק
על זמן מופלא ועל
זיונים מופלאים שהיו לנו
את שערותיך המתות אני משליכה
לאסלה ומשם הן יגיעו,
כדרך כל בשר, לבור מדמנה
ועכשיו - זמן מבורך הגיע
זמן לשכב
לילה טוב.