החלק השלישי רע, ואני מודעת לכך. הוא נכתב מתוך בכי גדול,
ואני לא משוררת אז מותר לי לשים פה מה שאני רוצה.


תבקשי ממני לעצור
תבכי ותבכי
ותראי אותי ממשיכה
חיה לך על הדמעות
ועל הזכרונות
שכלו

דניאל שלי,

את המאהבת הפוטנציאלית והחברה הכי טובה שלי. את אמי ובתי, ואני
לא יכולה ככה יותר. לפני המון זמן איבדתי אותך, אני יודעת שעבר
כבר המון, אך עדיין את ממלאה את ראשי בלילות, את מרעילה את
דמי, מסרבת להניח לי.
אני מהלכת יחפה על הקצה של הכל. כבר הפסקתי להרגיש את עצמי.
פעם, כשהייתי מגיעה לכדי כך, הייתי מתקשרת אלייך ונרפאת. עכשיו
אני תקועה, אין מוצא...
אז בלילות אני שוכבת במיטתי, מקשיבה למוזיקה וצועקת שאני שונאת
אותך, צורחת שאני רוצה שתמותי, ולא יכולה להפסיק לבכות.
אני מדמיינת אותך מתקפלת על המיטה בבית הורייך, קטנה ויחידה
ומדממת, ומקווה שאת יודעת שגם אני מתקפלת כמעט עירומה וקפואה,
גם אני יחידה ומדממת, וכל כך מבוקעת.
אני יכולה לראות אותך הולכת לאורך רחובות, משלבת ידיים מחבקת
את עצמך שלא יהיה קר.
ורק שלי את לא.
אין לי מילים שיוכלו להסביר מה את בשבילי, או כמה את חסרה לי,
ואני יודעת שלא תחזרי יותר. כנראה אני פשוט לא מספיקה.

אני אוהבת אותך.
סליחה.

ארורה שלי,
את כל הדמעות
ואת כל הדם
שהזלתי היום ובשאר
הימים הנוראים הללו,
ימים שלא שבעו,
לא משנה כמה בכיתי
או כמה דיממתי חסרת ישע.

ארורה שלי,
את שבילי הצמרמורת
המתפתלים במורד גבי
צמרמורות של קור
של בכי
אולי של מוות, אני כל כך
מקווה.

ארורה שלי.
כל אלה אתן לך
למרות שלא תקחי.
אתן לך הכל
ואת תשתקי אליי שסועה
מבטך קפוא לכל כיוון אחר.

אני מרגישה את התנופה.
אני מרגישה - אני
מתקרבת לתחתית.

לפעמים מדהים אותי כמה שאני מנסה לפגוע בך, רק כי אני יודעת
שאת לא שלי יותר.
ואז אני מתחילה לרעוד ולפעמים אני מתחילה לבכות, ושואלת את
עצמי אם משהו חודר אלייך עדיין. אם את תפגעי מזה כמו שאני
נפגעת בשבילך.
את הרוב אני לא אומרת לך. אם היה לי קצת פחות אכפת, הייתי
מסבירה לך כל יום כמה אני שונאת אותך.
זה בגלל שאני כל כך אוהבת, את מבינה. זה בגלל שאני רואה את השם
שלך ורועדת מבפנים. זה בגלל שאני רואה איך את מתגעגעת למישהו
ויודעת שזו לא אני.
ושוב דמעות בעיניים, ושוב הידיים זזות לא נכון וכבר לא יודעות
לרקוד כמו שצריך כדי להגיד את כל זה.
את בכלל זוכרת איך אהבתי אותך? איך הייתי קונה לך מתנות, למתי
שאני אבוא לבקר (הן עדיין מחכות על המדף, אני ממש עצובה בשבילן
לפעמים), איך התקשרתי כשהוא הלך אליה ונשברתי לך בטלפון
ובכיתי. המכתבים, הקול שלך. הקול שלי, שאני עדיין זוכרת איך
שמחתי כשאמרת לי שאת אוהבת, ששומעים אותי מחייכת.
אני מחייכת קצת פחות עכשיו.
זה שם, אבל זה עדיין לא מספיק.