יש להקות, כמו הוורב, שעוד לא הספקת להתרגל אליהן וכבר הן
מתפרקות. לעומת זאת יש להקות כמו יו טו, שמקליטות ביחד כבר
עשרים שנה ויותר. אני חושב שזה קשור לאופי של האנשים, כמה טוב
להם ביחד, עד כמה הביחד תורם להם. אני מכיר את יו טו עוד מזמן
הלימודים, כשגרתי במעונות עם עובד ואיציק, ועם קובי, שהיו לו
כל ארבעת התקליטים שהם הוציאו עד אז. קובי גם ניגן בגיטרה
בעצמו, ושר מאד יפה. בכלל, קובי היה טיפוס: הוא שיחק כדורסל
בקבוצה מהליגה הארצית, הוא היה קומיקאי טבעי, והוא היה בחור
נאה: גבוה, בלונדיני, שזוף. הוא היה טיפוס של פרפורמר, אבל רצה
לעשות כסף כמו האחים הגדולים והמוצלחים שלו, אז הוא בא ללמוד
הנדסה. אבל הפרפורמר שבפנים לא נתן לו מנוח: הוא תמיד חיפש
תשומת לב ואהבה, גם אצלנו, ואפילו כשהיה רואה אותנו לומדים.
הוא רצה שנבוא לראות אותו משחק בליגה, הוא תמיד רצה לצאת בערב
לפאבים, ובאמצע שיחה הוא היה יכול פתאום לעבור לבדיחות
ולחיקויים. הנאמבר הכי טוב שלו היה חיקוי של אריאל שרון. שאלתי
אותו פעם איך ימני מושבע כמוהו עושה צחוק מאריאל שרון, והוא
אמר לי, מה הקשר, דעות זה דעות וצחוקים זה צחוקים. היינו
יושבים בערב ארבעתנו, ולפעמים היה בא מישהו מהדירות הסמוכות,
והיינו מריצים קטעים, בעיקר קובי היה מריץ, עד שהיה מתעייף,
ואז היינו מתחילים לדבר על אהבה, ומתי היא כבר תבוא. אנחנו,
לפעמים דיברנו על אהבה והתכוונו בעצם לזה שאנחנו מתים לזיונים.
אבל קובי באמת חיפש אהבה. זיונים כבר היה לו עם עדנה, בכל סוף
שבוע, כשחזר הביתה להורים. והוא היה יכול להשיג עוד. פעם הוא
אמר לי, אתה חושב שאני לא רואה איך קארין מסתכלת עלי? ככה
יכולתי לקבל אותה, אם הייתי רוצה, וקובי נקש באצבעותיו להדגשת
הפשטות שבעניין, אבל אני לא רוצה.
קובי נפגש עם עדנה אחרי הופעה, עוד בתקופה שהוא ניגן עם הלהקה
שלו במועדונים, בתקופת התיכון. היא נדלקה עליו, חיכתה לו אחרי
ההופעה, ומאז יש ביניהם סוג של קשר. בתחילת השבוע, כשאנחנו
יושבים במטבח יחד, קובי מספר לפעמים איך ביום ששי מתחשק לו
פתאום, אז הוא לוקח את האוטו של ההורים, מחנה מתחת לבית של
עדנה, והיא יורדת למטה בשקט בשקט, שלא ישמעו, נכנסת לאוטו,
מתיישבת עליו, והם עושים את זה. זה ערב שבת, והם דתיים, אז הכל
מאד בשקט, וכשלקובי נמאס אז הוא אומר שהוא חייב להחזיר את
האוטו לפני שההורים שלו ירגישו. לפעמים קובי עוטה מבט של עגל
על העיניים הכחולות שלו ומחקה את עדנה ברגעי האינטימיות שלהם:
טוב לך, חמוד שלי, הוא מצפצף, אתה רוצה עוד פעם, חמוד שלי. יש
לו כשרון טבעי לקומדיה. עכשיו כשאני חושב על זה, חסרים לי
פרטים בסיפור, כמו למשל, איך עדנה ידעה שקובי מגיע? זה שבת,
ואסור להם להרים טלפון. אבל לא חשדתי בקובי שהוא ממציא את זה,
כי הוא בכלל לא התגאה בזה. הוא דיבר על עדנה כמו שפוליטיקאי
מדבר על הבוחרים שלו, או כוכב רוק על המעריצים שלו: הם שם, הם
רוצים את זה, אז למה לא, יש לקובי הרבה מזה. לפעמים הוא היה
מכנה אותה אהבלה. שתגיד תודה האהבלה, הייתי מת מעייפות ובכל
זאת באתי אליה. האהבלה לומדת ממני המון, אתם יודעים. יש לה
הרבה מזל שיש לה אותי. ערב אחד, אחרי שקובי השתתק לכמה רגעים,
איציק אמר לו, תשמע, לא יכול להיות שהיא כזו אהבלה, דבר כזה
פשוט לא קיים, יש פה משהו אחר. איציק היה מחרב שמחות מקצועי,
צדקן כזה. מה הבעיה שלך, אמרנו לו. אין לי בעיה, הוא היה עונה,
אבל כשקובי יחליט לנפנף אותה, שיצפה לקטע לא נעים, כי זה יכאב
לה. נהיה לא נעים מסביב לשולחן. בסוף קובי אמר לו, טוב, אני לא
אזדיין איתה יותר, בסדר? הוצאת לי את כל החשק עכשיו.
ימים עוברים, כבר חופשת סמסטר, וערב אחד קובי מודיע לנו
שהאהבלה רוצה לבוא לראות איך הוא חי פה, אז ביום רביעי כולנו
מתבקשים למצוא לנו עיסוקים מחוץ לדירה, ושתהיה לו פרטיות לפחות
עד חמש. עובד ממילא עבד בכל רגע פנוי וכמעט לא נמצא בדירה,
איציק החרשן הלך לשבת בספריה, ואני היה לי משהו לסדר בפקולטה,
ואחר כך הלכתי עם חברה שלי לחפש לה נעליים. כשחזרתי לדירה,
עדנה עוד הייתה שם, מקפלת דברים חזרה לתיק לפני שהיא יוצאת
לתפוס אוטובוס חזרה. לא, לא ככה דמיינתי אותה. רזה, עור פניה
ורדרד אדמדם, תווי פניה מחודדים מאד, לבושה בחוסר טעם זוועתי,
והקול שלה עדין ומאד מתוק. גם הדיבור שלה היה רך ונעים, בלי
כזה כאילו, בלי אינגליזמים. לא הייתי אומר שהיא אהבלה, ממש לא.
שאלתי את עצמי בת כמה היא באמת: מצד אחד היא הייתה בערך בגובה
שלי, מצד שני השדיים שלה היו מאד קטנים, ממש ניצנים. אחרי שהיא
הלכה, שאלתי את קובי והוא אמר שהיא לומדת באיזו אולפנה, משהו
כזה, ואם היו יודעים מה היא עושה, כמו טיל היו מעיפים אותה.
אחר כך הוא שאל אותי מה אני חושב עליה. נחמדה, אמרתי. שאל:
היית עושה לה טובה? אמרתי: כן, למה לא. בלבי פנימה ידעתי למה
לא, אבל זה היה קשור להיסטוריה של עדנה עם קובי, ולא ראיתי
לנכון לחלוק את זה איתו.
ואז בא תור האהבה. קובי התחיל לצאת עם קארין, התחיל להביא אותה
לדירה יותר ויותר, פעם אפילו ראיתי טיוטה של שיר אהבה שהוא
התחיל לכתוב לה, מתוך כוונה לחבר לו גם מנגינה. קארין הייתה
בחורה גסה ורעה, מאלה שלא היית רוצה להיכנס לפה שלהן, אבל בכל
זאת היית מוצא את עצמך שם מפעם לפעם. היה לה גוף טוב, אבל יפה
היא לא הייתה, היה לה מראה של איכרה מסרט על רוסיה הצארית,
וממש לא הבנתי איך פתאום התהפך לבו של קובי לאהוב אותה כל כך.
אולי היא הייתה מין אמא גדולה בשבילו, כי בעיניים שלי ראיתי
אותה שוטפת את החדר שלו, ומדיחה בעצמה כלים ששניהם אכלו מהם,
כשקובי נשאר לשבת ליד השולחן ומסתכל עליה. כשהיא התחילה
להסתובב אצלנו בבית, היא התחילה להתנחמד אלינו, וזה רק גרם לי
לתעב אותה עוד יותר. פעם קובי שאל אותי מה יש לי נגדה, ואני
הזכרתי לו איך הוא היה מדבר עליה פעם. אבל היא ממש לא כזאת,
התפלא עלי קובי, שמע, ישבתי ודיברתי אתה לילה שלם, וראיתי שזה
פשוט לא ככה! טוב, אמרתי לו, אני לא ישבתי איתה לילה שלם, ואני
לא רואה אצלה שום דבר חדש. טוב, סיכם קובי, בכל מקרה, גם היא
לא סובלת אותך. כאילו שלא ידעתי.
יום אחד חזרתי לדירה מתרגול באלגברה ליניארית, ומצאתי את קובי
במצב רוח רע. מה קורה, שאלתי אותו. מסתבר שקארין גילתה על
עדנה, והודיעה לקובי שיגמור את העניין הזה אחת ושתיים. נו,
דובבתי אותו, ואיך זה נגמר? אז הוא אומר לי: קח, תקרא איזה
מכתב היא שלחה לי. התחלתי לקרוא ולבי נכמר. אני לא מבינה, היה
כתוב שם, אני לא מבינה. אני כל כך אוהבת אותך, שאני לא יכולה
לראות מה הביא אותך למקום שאתה נמצא בו. תעזור לי. אני הייתי
משוכנעת שטוב לך אתי, ולא ראיתי אף רמז לזה שאתה מתרחק ממני.
מה לא היה לך טוב? לא נהנית מהמין אתי? אולי אפשר לשפר? אני
מוכנה ללמוד, אני מוכנה להשתנות, אל תעזוב אותי כל כך מהר.
עכשיו אני נזכרת שניגנת לי פעם שיר של יו טו, זה לוקח שניות
לומר שלום, וחושבת כמה אהבתי לשמוע אותך שר, כמה הייתי שיכורת
אושר. לרגע לא חלמתי, שזה מה שהולך לקרות לי. אולי הייתי גאה
מדי, אולי הייתי מאושרת מדי, אולי לא הייתי קשובה אליך ועכשיו
אני משלמת את המחיר.
כל זה היה ממש מזמן, וזה די מפליא שאני מצליח לשחזר מהזיכרון
את המלים של עדנה, שהיו באמת יפות כמו שהיו מעיקות. אני זוכר
שבאמצע הקריאה שמתי לב שקובי מביט בי, מחכה שאומר משהו. כותבת
יפה, אמרתי לו. כן, הוא אמר, היא בכלל לא אהבלה כמו שחשבתי.
התבוננתי שוב בגיליון, באותיות הסדורות שורות שורות, אותיות
מחודדות כמו תווי פניה של עדנה, וגם קטנות ועגולות כמו דמעות.
עכשיו, כשאני נזכר בזה, אני מבין שבעצם לא היינו באמת קרובים,
עם כל הצחוקים והרגעים היפים שהיו לארבעתנו ביחד. ראיתי את
קובי לפני כמה שבועות, בתערוכת היי-טק. הוא עמד שם בחולצת משי
ועניבה, מחוייך ועליז כמו לפני חמש עשרה שנה, אותם בייבי פייס,
עדיין בלונדי ושזוף. סיפרתי לו מה אני עושה היום, והוא סיפר לי
שהוא קשור לשיווק וליזמות, לא הבנתי בדיוק מה. עדיין פרפורמר,
אמרתי לעצמי, ובמקום הגיטרה יש לו לפ-טופ. על אהבה כבר לא
דיברנו. לחצנו ידיים, אמרנו שלום ופנינו איש איש לדרכו. זה
לוקח שניות לומר שלום.