יש כמה דרכים לספר את הסיפור שלי. מכיוון שמטבעי אני בנאדם
חיובי, אני אתחיל, מה לעשות, בצד היותר סבבה של כל הסיפור הזה.

גיליתי את המשמעות של הכל!
זהו, די פשוט, לא?
אני יודע מה קורה פה, אני יודע מה קורה שם למעלה וגם מה קורה
כביכול למטה. אני יודע מה קרה פעם ואני גם יודע מה יקרה אחרי
שאמות. נו, הרי זו תהיה לא הפעם הראשונה ולא השנייה שזה קורה.
אני מבין את משמעות המושג הנקרא מוות.
אם, לעומת זאת, הייתי בנאדם שלילי, הייתי יכול להציג את זה
בצורה שונה לחלוטין. הייתי אפילו יכול להציג את זה בצורה כמעט
טראגית. כן, הייתי יכול לפתוח במשפט דרמטי משהו ולהכריז כי רוב
החיים שלי הם בעצם דז'ה-וו.
אז למעשה אותו חזון אפוקליפטי של לדעת הכל ואת משמעות המוות
ואותו סיוט בלתי מתקבל על הדעת של לחיות את החיים בדז'ה-וו לא
נגמר הם בדיוק אותו דבר, הכל שאלה של איך בוחרים לקבל את זה.
זה זמן מצויין להבהיר שאם מישהו חושב שמה שאני מספר פה דומה
לאותו סרט אמריקאי רדוד בו הגיבור מתעורר שוב ושוב באותו בוקר
עד היותו בנאדם טוב יותר, אנא ממך עזוב אותי בשלב זה וחסוך
משנינו את את בזבוז האנרגיה של לנסות להסביר מצידי ולנסות
להבין מצידך.
אז על מה אני כן מדבר?
זה בעצם פאק ביצור, זה הכל.
לא רק לי יש את הפאק הזה. למעשה, לכולם יש אותו, רק באחוזים
מיקרוסקופים. אצלי זה כמעט מוחלט. זה די פשוט בעצם, תחשבו על
חווית הדז'ה-וו כפי שאתם מכירים אותה, על אותן מספר שניות בו
אתם נשטפים בתחושה חזקה שפה כבר הייתם, שאת הקול הזה כבר שמעתם
אומר את אותן מילים באותו טון בדיוק ברגע בו עוברת מאחורה אותה
מכונית סגולה עם החלונות פתוחים והשיר הטפשי הזה שמנגן בקולי
קולות, השיר שאתם לא מכירים, אבל כבר שמעתם אותו פעם.
אותה תחושה שמתפוגגת ואז אתם מתקשים להאמין על מה הייתה כל
המהומה וההתרגשות, שזה רק היה דמיון.
זה לא היה דמיון, זה היה הפאק! אותו חלקיק אחוז של הפאק שיש
בכל אחד.
בתוך כל הברוך הזה אני תקוע עם פאק במינונים שהיו צריכים
להתחלק בין מיליון איש בערך. רוב החיים של מתנהלים בצל הפאק
הזה, בדז'ה-וו רציף וכמעט מוחלט. כשלמדתי להבין את מהות הענין
(בעזרתם האדיבה של כמה אנשים שפגשתי בדרכי הארוכה) נחשפתי לאמת
המושלמת.

הכל התחיל אי שם בשנות השישים הפרועות כשנולדתי לזוג הורי
הראשונים אי שם בעיר לא גדולה בארה"ב. עם השנים גדלתי להיות
בחור יפה תואר, בהיר שיער, רדוד וצר אופקים. כמובן שאז לא
הייתי מודע לזה, בדיוק כמו שאף אחד בעצם לא ממש מודע לעצמו
במובן היותר קיומי של העניין. מודעות עצמית היא עוד משהו
שלמדתי לפתח עם השנים. לקח לי אמנם כמה מאות שנים, אבל בסוף זה
הגיע.
ליום הולדתי ה-21 לקח אותי אבי לפאב לבירה (החוקית) הראשונה
שלי. בבית המתינה לי מתנת יום ההולדת של ההורים, אופנוע ימהה
חדש ואדום. את יום ההולדת ה-22 כבר לא זכיתי לחגוג. ערב רטוב
אחד באוקטובר 88 חזרתי הביתה מבילוי והתרסקתי לתוך דופן של
משאית קוקה קולה. ביליתי שלשה ימים בחדרי ניתוח וטיפול נמרץ,
אבל לא פתחתי את העיניים אפילו פעם אחת לפני שעליתי בסולם צר
ורעוע השמימה.
לא היה אור, זה הדבר הראשון שגיליתי. הנאון נשרף ואף אחד לא
טרח להחליף. מאוחר יותר הסבירו לי שהקבלה לחיים שאחרי זה כבר
לא מה שהיה פעם. הדבר השני שגיליתי זה שבאמת יש גן עדן וגהינום
(או לפחות אז היה), אבל זה לא מה שאתם חושבים. הכל הרבה פחות
מסודר וטהור ממה שנוטים חשוב פה למטה.
אני כמובן הגעתי לגן עדן. מקבלי הפנים שלי היו זוג נחמד שטבע
בים. ליתר דיוק היא טבעה קודם. הוא ניסה להציל אותה אבל גם לא
ידע לשחות... נו, אף אחד לא אמר שעל טפשות הולכים לגהינום,
נכון? בשיחה שתפסתי עם מארחי הוא הסביר לי מה היה.
"מסתבר שאלוהים הוא לא כזה כלי כמו שכולם חושבים" התחיל,
"נכון, יאמר לזכותו, הוא הקים פה את הכל מכלום, אבל אחרי זה
הוא החליט שזה מספיק ובעיקר בילה את זמנו במנוחה על זרי דפנה.
אבל מה עם אחזקה שוטפת? הסתגלות לזמנים חדשים?" התרעם מארחי
הוותיק.
"גם בכלל לא היה גן עדן וגהינום בהתחלה" המשיך בידענות, "כולם
היו ביחד והיה די סבבה. הבעיה התחילה עם ההתפתחות של כל הדתות
כביכול. פתאום התחילו להגיע כל מיני תמהונים שבילו את כל החיים
שלהם באמונה שלמה שהם יגיעו למקום שנקרא גן עדן וכל הרשעים
יהיו בצד השני שנקרא גהינום. עכשיו לך תסביר אתה לאותו צדיק
שזה בלוף וכולם בעצם מבלים את שארית הנצח פה ביחד."
"בסופו של דבר" המשיך מארחי, "נפלה ההחלטה להקים הפרדה ושני
אזורים שיקראו בהתאם גן עדן וגהינום."
"נו" שאלתי  "ומי מחליט מי הולך לאן?"
"יש תורנויות" ענה מארחי " אבל בינינו, זה בעיקר קשור למצב
רוחו של התורן באותו חודש.
חוץ מזה, אנחנו מנסים שיהיה איזון, אחרת היינו מרגישים לא נעים
מאילה שבגהינום, אתה יודע, שבגלל קריזות של כמה דתיים הם
נדפקים. לאילה שמבינים עניין אנחנו מסבירים על ההתחלה שבכלל לא
כזה רע שם."
"אבל מה" נאנח מארחי בעצב, "הזמנים משתנים. כל העסק הזה של גן
עדן וגהינום בכלל לא כלכלי. אף אחד לא מזיז את התחת כי רוב
החברה בגהינום ממורמרים מדי וכל הצדיקים פה משוכנעים שהם עבדו
קשה כל החיים ומגיע להם לנוח עכשיו. בנוסף לכל הצרות  אלוהים
הבריז ואף אחד לא ראה אותו כבר כמה מאות שנים. בינינו, יש
שמועה שהוא חוזר לסגור את הבסטה בקרוב."

נו, מה אני אגיד לכם, לא הספקתי להנות שבוע מתענוגות גן עדן
(לא פלא שהמקום לא היה כלכלי) ואלוהים חזר. לא ראינו אותו
כמובן, אבל הוא הסביר לנו בנועם שזהו, נגמרה החגיגה.
"הסידור מאוד פשוט" הוא הסביר, "כולכם חוזרים למטה, לאותם חיים
שהיו לכם קודם, אבל אתם לא תדעו את זה. שום זכרון מחיים קודמים
לא יעבור לחיים החדשים שלכם. אולי פעם שניה תצליחו יותר."
"ומה יקרה שגם הם יגמרו?" נשאלה השאלה מהקהל  "נחזור לכאן?"
"לא" ענה אלוהים בחוסר סבלנות "כבר הסברתי לכם, אני סוגר פה.
כשיגמרו לכם החיים אתם תתחילו שוב ואז תתחילו חיים חדשים
כיישות אחרת. כל פעם יהיו לכם שלוש הזדמנויות עם אותם חיים ואז
תחזרו כמשהו אחר. יאללה, צ'או, יש לי טיסה לתפוס"
ואז הוא הלך.
שוב נולדתי בעיר לא גדולה בארה"ב.
אז מה שאלוהים הבטיח באמת מתקיים, לא שאתם יודעים את זה, כי
הוא הבטיח שלא יעברו שרידים מחיים לחיים. הפאק (או כפי שאתם
קוראים לו, דז'ה-וו), כפי שכבר אמרתי ,הוא חלקיקים שכן עוברים.
אצלי כמעט הכל עובר.
למרבה הצער, הרגעים שלפני המוות לא עוברים אצלי, אז אני אף פעם
לא יכול לדעת איפה ומתי בדיוק אני אמות.... עד השניה שזה קורה.
כך מצאתי את עצמי שוב אחרי קצת יותר מ-21 שנים מחליק במהירות
לעבר משאית קוקה קולה, כשהלוגו הלבן והגדול שהתנוסס על הצד
שהתרסקתי לתוכו מזכיר לי שפה כבר הייתי פעם, ואז זה לא נגמר
ממש טוב."
בפעם השלישית שזה קרה כבר ממש התרגזתי. כמה פעמים בנאדם צריך
למות בתאונת אופנוע לפני שהוא יבין שאופנועים זה דבר מסוכן?
את החיים הבאים אני לא ממש מבין. מצאתי את עצמי שוכב בתוך גוף
זעיר בלי יכולת לזוז בתוך תא זכוכית קטן וחם. מדי פעם הופיעו
פרצופים מודאגים מעלי ואז נעלמו לחשיכה מאחוריהם. כל כמה זמן
מישהו נגע בי ודיבר מעלי בשפה חסרת כל הגיון. רוב הזמן ישנתי.
באחת הפעמים שהתעוררתי מצאתי את עצמי יותר קטן ממה שהייתי בפעם
האחרונה שנרדמתי, אז הנחתי שהתחלתי מהתחלה. זה חזר על עצמו עוד
פעם אחת וזהו.
לפעמים אני מקנא באנשים מסביבי, אנשים שאין להם את הפאק הזה
ולא יודעים מה בדיוק קורה מסביבם, מחוץ לבועה הקטנטנה הזאת שהם
חיים בה. יש מין יופי מרגיע בבורות שכזאת.
מצד שני, לפעמים אני חושב איזה מסכנים הם, שהם לא יודעים, שהם
אף פעם לא ימצו את הקיום שלהם כמוני.
אגב, מסתבר שיש חומרים שעוזרים להגביר את המינונים של הפאק הזה
באנשים. אחד החומרים היותר נפוצים מצוי בסם LSD. אנשים שצורכים
מהחומר הזה לעיתים קרובות חושבים שהם משהו אחר. זה בעצם
זכרונות מחיים קודמים. כבר פגשתי מישהו שנזכר פעם איך זה היה
להיות ציפור ואפילו ניסה לממש את זה. לא הלך לו.
את התקוה להתגבר על הפאק הזה איבדתי אחרי שהתאבדתי 4 פעמים וזה
לא עזר. בשלב זה החלטתי למצות את המתנה המוזרה שנפלה בחלקי עד
תום. הייתי כבר עשרות אנשים שונים. מתתי בארבע תאונות דרכים
(רק אחת מהן הייתה אשמתי), שלוש מחלות חשוכות מרפא (פעם אחת
משפעת!), רעב, נהרגתי בשבע מלחמות (פעמיים באותה מלחמה), מתתי
עשר פעמים בשיבה טובה ופעם אחת אפילו איבדתי את הראש תחת
הגיליוטינה(!).
חוץ מזה גם הייתי סוס מלחמה, כלב מירוץ, לובסטר (ותאמינו לי
שמי שאומר לכם שלובסטרים לא מרגישים כלום כשזורקים אותם לסיר
מים רותחים צריך לבלות בעצמו קצת זמן שם), ולמרבה הפאדיחה,
יתוש.
טוב, לפחות זה לא נמשך הרבה זמן. גם בפעם השלישית שזה קרה
הייתי מוכן להשבע בכל היקר לי שהבחור ישן שנת ישרים בזמן
שמצצתי לו את הדם. מי חשב שהוא יתעורר וימעך אותי
כמו....יתוש?
אז מה שנשאר לי בעצם זה פשוט להנות מהנסיעה ולקוות שאולי יום
אחד אלוהים יחזור ויפתח מחדש את הענינים שם למעלה.

כיום החיים שלי די טובים בסך הכל, או לפחות היו די טובים, עד
לפני כמה חודשים. נולדתי עם עוד 4 אחים ו3 אחיות. גודלנו
במסירות ע"י אמא עד גיל כמה שבועות ואז נלקחנו ופוזרנו. אני,
בתור האח הכי חתיך, נבחרתי ע"י איש מאוד חשוב ומצליח. מאז אני
חי אצלו, ומה אני אגיד, בכלל לא רע לי. טיילנו המון בכל כך
הרבה מקומות. תמיד היו מסביבנו אנשים שהתחנפו אליו כאילו הוא
אלוהים וגם היו ממש נחמדים אלי.
בכלל, אני לא יודע מי המציא את המושג חיי כלב. את רוב החיים
אני מעביר ברביצה, טיולים, אוכל ושינה. אם לכולם היו כאילה
חיים, העולם היה מקום הרבה יותר רגוע וסימפטי. בכלל, יש לי
ראיה משופרת על החיים עכשיו. למה לרוץ כל החיים במרדף מטורף
אחרי כל דבר כשאפשר פשוט לרבוץ ולתת להכל לחלוף ליד האף. הרי
כולנו נגיע בסוף לאותה נקודה, לא?
אני נחוש בדעתי להתחיל ליישם את זה גם בכל החיים הבאים שלי.
אבל בזמן האחרון דברים פתאום השתנו, ולא לטובה. אנחנו כבר לא
מטיילים. אנחנו תקועים בתוך חדר מחניק ואפל כל הזמן, טוב, לא
שהייתי יוצא החוצה עם כל הרעש והפיצוצים שיש בחוץ בזמן האחרון.
הבעלים שלי מסתובב עצבני רוב הזמן ובקושי מתייחס אלי. גם
האנשים האחרים הרבה פחות נחמדים. לא שמישהו מתנהג אלי לא יפה
חלילה, פשוט לא ממש מתיחסים אלי.
הנה עכשיו הוא נכנס לחדר וקורא לי.
סופסוף, קצת תשומת לב. אני ממלא את תפקידי נאמנה, מזנק, מכשכש
בזנב (המצאה מעולה הזנב, אני ממש אתגעגע אליו בחיים הבאים שלי
כבנאדם) וניגש אליו. הוא מלטף אותי, כורע על הברכיים ומושיט לי
את היד. יש לו אוכל ביד, יש!
לא שאני מתלונן, אבל בזמן האחרון קרה יותר מפעם אחת שהלכתי
לישון על בטן ריקה. כנראה עם כל הבלאגן מסביב פשוט שכחו לתת לי
ארוחת ערב. איפה הימים בהם היו זורקים לי בשר מכל כיוון אם רק
היית מכשכש טיפה בזנב...
בלי לחשוב אני לוקח את הדבר חסר הטעם ובולע אותו באכזבה.
מה, זהו?
הבעלים שלי ממשיך ללטף אותי ואני יושב זקוף, מכשכש מדי פעם
בזנב ומחכה לראות מה הלאה.
בדיוק כשאני מתחיל להרגיש קצת מטושטש נכנס מישהו בריצה לחדר.
הוא נעצר, מזדקף, מרים את היד וצועק "הייל היטלר". האדון שלי
עוזב אותי מיד, נעמד ופונה לקבל את פני הנכנס. להפתעתי אני
פשוט צונח לרצפה.
עם האפלה שעוטפת אותי אני פתאום מבין.
הרעיל אותי המנייק, טוב, כאילו לא ידעתי שזה יקרה.
נו, אולי פעם הבאה אני אזכר בזמן ואברח... משום לא נראה לי.
ואיפה לכל הרוחות אלוהים נעלם כשצריכים אותו?
כבר אמרתי לכם, אין אלוהים.