כבר יומיים שאיזה ילד עומד לי מתחת לחלון. הוא שזוף נורא, ויש
לו שיער ארוך ויבש שמרשרש ברוח.
הוא מסתכל לי אל תוך החדר, מרים ידים למעלה. ילד מצחיק - חושב
שהוא עץ. אבל אני לא אוהבת כאלה, אני אוהבת עצים אמיתיים, כאלה
שאפשר לחבק חזק חזק בלי שהם יגידו שכואב להם.

עצים זה אחלה, שילוב של כלב ובובה. כי בובה היא רכה מדי ואף
פעם לא תתלונן, אפשר לעשות מה שרוצים לבובה. וכלב - אי אפשר
לחבק אותו יותר מדי חזק ואי אפשר להימרח עליו עם כל המשקל - כי
הוא הולך. היה לי פעם כלב, ואחרי כמה שנים, אחרי שכבר נורא
אהבתי אותו, הוא מת. אבל עצים לא מתים מהר, ואפשר להימרח עליהם
ולחבק אותם כמה שרוצים. מצד שני עצים הם לא בובות, הם חיים
ועלולים להיפגע. אני גם שומעת את הקולות שלהם. הם לא צועקים
ממש, אבל משמיעים קול מחאה כשפוגעים בהם. פעם שמעתי אפילו עץ
צועק - בזמן שהוא נשרף. זה היה נורא... הוא גם לא מת בסוף, אלא
המשיך לחיות - מצולק. מאז שזה קרה לו, אני שמתי לב שהוא הפסיק
לחייך.
מה, לא ידעתם שעצים מחייכים? בטח שכן! זה תמיד חיוך איטי כזה,
כמו זריחה, כי השפתיים שלהם יבשות וזה כואב.

יש עץ אחד שאני אוהבת במיוחד. אני חושבת שגם הוא אוהב אותי,
בכל פעם שאני באה לבקר אותו הוא מחייך. חברה שלי צוחקת עליי
ואומרת שאם הוא כבר מחייך, כנראה שהוא מחייך גם בזמן שאני לא
שם, אבל... איך אני יכולה לדעת? הוא עומד באמצע שדה הקוצים
והוא העץ הכי גדול שאני מכירה. כלומר, ראיתי עצים יותר גדולים,
בטח! אבל אותם אני לא ממש מכירה, ואותו אני מכירה טוב. כבר שנה
שאני באה לבקר אותו, אז אפשר להגיד שאנחנו חברים. חבל שאני לא
יכולה להביא אותו אליי הביתה.

אבא אומר שאני מדברת שטויות, ואמא אומרת שעדיף אם אשאר בבית
ואשחק בבובות, אבל נמאס לי מהן. אני מרגישה את העץ קורא לי,
הוא עומד שם בודד ורוצה שאבוא ואחבק אותו.
נתתי לו כמה מהבובות שלי, שיוכל לשחק גם בזמן שאני לא שם.
זרקתי אותן עם חבל והן תלויות לו עכשיו על הענפים, מתנדנדות
ברוח ועושות לו פרצופים מצחיקים. אני חושבת שהוא לא כל כך אוהב
בובות כי הוא הפיל את רובן. בכלל - לא כל כך מפריע לו לעמוד שם
לבד, הוא גדול וחזק.
אני כל כך מתגעגעת אליו לפעמים, בלילה - אני רוצה לשמוע אותו
מרשרש בשקט מילים של נחמה.

הלילה היה לילה כזה, שהירח האיר חזק מדי, באור העצוב שלו, עד
שעודף האור התעבה לי בעיניים לדמעות. אז יצאתי החוצה, לא
יכולתי להשאר בחדר. הלכתי בגינה ופתאום נתקלתי בו, בילד הזה -
המוזר. די כאב לי מזה שנתקלתי בו, אבל הוא לא זז בכלל. עבר
חודש מאז שהוא עומד לי מתחת לחלון. אנשים אומרים שאולי הוא
באמת עץ, כלבים משתינים עליו והכל.
התקרבתי אליו יותר, הסתכלתי לתוך העיניים שלו ממש מקרוב,
ופתאום הוא מצמץ! השפתיים היבשות שלו זזו לאט לאט והוא אמר
בשקט "תחבקי אותי".
"לא רוצה! אני אוהבת רק עצים אמיתיים!!!" עניתי לו, חוצפן.
הוא ניסה להמשיך לדבר, ומהשפתיים שלו ירד דם. הוא אמר, "הפרעת
לי להיות עץ, אז אחזור להיות אדם ואחכה, עד..."

הוא אמר עוד משהו, אבל כבר לא הבנתי כלום.
הוא ניסה להוריד יד אחת שלו, היא לא כל כך זזה ואני הבחנתי
בזוועה בסדק שנוצר בין הכתף לבית השחי שלו. קו של דם הופיע,
והיד שלו נשברה ונפלה לקרקע.
אני ברחתי משם, שומעת אותו מתפרק מאחוריי.

רצתי ורצתי, עד שהגעתי אל העץ שלי. הוא לא חייך, אולי הוא ישן.
אני קראתי לו - "עץ - קום, אני לא רוצה לחבק אותך כשאתה לא
מרגיש". הוא השמיע קול שכזה, כאילו אני מפריעה לו והוא רוצה
להמשיך לישון. התקרבתי אליו, חיבקתי אותו ואז... הוא חיבק אותי
בחזרה! לא עם הענפים, אני פשוט נצמדתי לגזע שלו באיזה שהוא כוח
מוזר. הוא חיבק אותי נורא חזק, ואני נמעכתי לתוך הגזע שלו, עוד
ועוד - פנימה.

הלילה היה ארוך וקר, וכשהשמש זרחה אני הייתי כולי עטופה בעץ
שלי. זה דווקא נחמד, להיות עץ, למרות שנורא רציתי לשחק עם איזה
ילד שהגיע לבקר אותנו היום ולא יכולתי להגיד לו כלום...