היא באה אליי בוכה, הפנים התמימים שלה היו נפוחים מרוב בכי,
היא כל הזמן הסתכלה לצדדים,
נראה לי שהיא לא כל כך הבינה איפה היא.
ורק הדמעות המשיכו לרדת.
"הבן זונה שוב עשה לך את זה נכון?!" התאפקתי לא לבכות גם..
היא לא ענתה... אפילו לא הסתכלה לי בעיניים...
שתקנו.
"נכון? הוא שוב עשה לך את זה... נכון?!" לא יכלתי להתאפק,
התחלתי לבכות, לצרוח.
את כל האנרגיות שכבר לא היו לה להוציא, הוצאתי בשבילה.
והיא רק המשיכה לבכות... והדמעות הגדולות, הטהורות, זלגו מתוך
עיניים חומות, תמימות, על לחיים חלקות, שהיו אדומות כל כך מרוב
בכי, והגיעו עד השפתיים המלאות שלה, המיוחדות שלה.
"כמה פעמים אני עוד אצטרך להסתכל עלייך ככה?" התחילו ליזוג לי
גדולות יותר- כמעט כמו שלה.
אבל היא עדיין שתקה.
הכנתי לה נס, כפית גדושה, שניים סוכר- כמו שהיא אוהבת.
"הוא בכלל יודע איך את אוהבת את הקפה שלך?" שאלתי.
"לא, הוא לא"
שתינו פרצנו בבכי.
חיבקתי אותה... ישבנו ככה 5 דקות. יכלתי להרגיש את הדמעות שלה
זולגות עליי, ואת שלי עליה.
הרגשתי כל כך רע, היא הייתה איתי תמיד.
גם כש'הוא' עזב אותי, כשהייתה לי בעיית שתייה, תמיד היא הייתה
איתי. ת-מ-י-ד.
ועכשיו, לא ידעתי איך לעזור לה. חוץ מלתת לה לבכות עליי, לא
ידעתי מה לעשות, חוץ מלראות את הדמעות הטהורות, הגדולות שלה
זולגות מהעיניים החומות, התמימות שלה, עד השפתיים המלאות
המיוחדות שלה.
זה אכל אותי. זה אכל אותי לראות אותה נאכלת. והכל בגלל איזה
כלב שלא יודע מה יש לו ביד.
לא יכלתי להמשיך לראות אותה ככה.
אמרתי לה שמחר כשהוא יהיה בעבודה אנחנו באות אליה, אורזות,
ונוסעות לגור בחו"ל.
היא חייכה.
אחרי שנתיים, היא חייכה. |