"תכתוב", היא אמרה לי. "אין לי מוטיבציה", אמרתי. "אני אמצוץ
לך", היא אמרה. "אני לא מחפש סקס עכשיו", אמרתי. "בתור אל אתה
די מעאפן", היא אמרה. "אני לא בטוח שאני אל", אמרתי, "אני לא
בטוח בכלום". האוויר היה חם. היא העבירה יד בשיערה האדום
ונעלמה. הפלצתי. נהיה מסריח. רציתי להמריא. רגליי עזבו את
הקרקע. נסקתי לגובה מאתיים מטר, המדבר היה צחיח, ואדי החום
השוו לחול הצהוב מראה נוזלי. המראתי למעלה מעל העננים. מגע
הרוח היה נעים ומצנן ונהיה לי קר שוב.
חשבתי על הבית והתחלתי לשוט לכיוון השמש הזורחת. היא הופיעה
מולי מתוך בועה זוהרת של אור צהבהב שהזכיר את המדבר למטה. היא
נראתה עכשיו אפרו-אמריקאית עם מבט חודר. היא לבשה ג'ינס צמוד,
וחולצת גולף שליטפה את פטמותיה הזקורות. "יפה לך", אמרתי, "אני
אעשה לך ילד", הוספתי. היא הסתכלה עלי, חייכה, והחלה לצלול מטה
כשגבה לכיוון הקרקע, בוהה בי בחיוך. "הנה, עשית", לחשה.

"זה לא כל כך כיף כשאני עושה לך ילד ככה", אמרתי, קולי נשמע
מבעד לרוח המכה. "זה מה שאתה מסוגל לתת לי עכשיו", היא אמרה,
"זה גם משהו". טסנו במהירות עצומה, היא מחייכת אלי, ואני
אחריה, דולק. "אתה יודע שאתה פסיכי?" היא שאלה. "המציאות לא
מספיק גמישה", עניתי. "את בטוחה בשפיות שלך, את?" הפטרתי. היא
הסתכלה עלי בבוז ופניה התרכמו. "יש לי בחילה, ההריון שלך עובד
מהר. דבר אתי", היא נעלמה, מותירה אחריה שובל אור צהבהב. נחתתי
על הגג. נכנסתי הביתה מהחלון. התקלחתי. ישנתי.

"תקום". היא נשפה לי אל תוך האוזן, קולה מלטף ולוחש. התעוררתי
עם זקפת בוקר אדירה. הייתי ערום. סדין בקושי מכסה את מבושיי.
היא ישבה על מסעד המיטה, מחייכת. קטנה, בלונדינית, חזה מרשים
עטוף בחולצה לבנה ללא שרוולים. ג'ינס גזרה נמוכה. מתניים
מדהימות. קארה. בהיתי בציצים שלה לרגע. היא העבירה אצבע על גבי
וליקקה את זיעת השינה שלי מידה. "אתה ממש טעים כבר. מתוק כמו
סוכר". מחייכת. יצאתי מהמיטה, נבוך קמעה, חופן את איברי הזקור
בידי. התלבשתי. "מי אמר לך שאתה צריך להתנזר?" שאלה בתמימות
מסתכלת לי על הזקפה שלא הוסתרה על ידי הבגדים. "תפסיקי",
רטנתי. "אני רוצה לינוק ממך, למה אתה מונע ממני? רק לטעום
קצת?" התפנקה. הסתכלתי עליה במבט גוער. "די לג'נן אותי. אני
נותן לזה עד תחילת האביב וזהו. לא מעניין אותי כלום אחר כך.
אני אטחן לך את הצורה", חייכתי חיוך עקום. "רומנטי", לחשה
בציניות. הייתי רעב. הלכתי למטבח. היא ריחפה באלגנטיות
והתיישבה על המקרר. "אתה סתם מענה את עצמך", אמרה. "לא סתם",
עניתי, "את יודעת שלא סתם".