היא חלפה ברחוב בצמתה השזורה שתי וערב, מדיפה ריחות משכרים של
בשמים ותערובות פרחים. חולצתה הורדרדה והצמודה, שהבליטה את
בטנה הרכה הצופנת בחובה את יכולת הבריאה של אהבתי, מכנסי
הג'ינס בעלי הגימור הכחלחל והשיפולים המתרחבים - כל אלו נתמזגו
לאחד בישותה המפוארת. האוויר החנוק מעשן הארובות הנישאות אל על
ניסה לשווא לצנן את התלהבותי. חלפתי על ידה, ידיי הקשוחות
נסתרות מן העין בכיסי המכנסיים, ושפתיי מנסות להסיח את דעתי
בשריקות קצובות של פזמון ילדות. רעשי הרקע של הרחוב הסואן,
המכוניות הצופרות את דרכן למחוז חפצן; אוניות שקופות של צרות
בים הלחץ של השגרה. נעמדתי במעבר החצייה, ידיי עדיין בכיסים,
כבולות למציאות שלא אוכל לשנות. האיש האדום שנצנץ בתקיפות,
מנסה לעצור בגופו את חופשיות האיש הירוק, הרחיקו את צילה מטווח
הראיה. רציתי לפרוץ לכביש הסוער, לשכב, לצעוק שאתן עבורה את
הכל, לגחך ולצחוק בביטול לקשיים ולתכתיבי הסביבה; לפרוץ את
המגבלות שקושרות את חיי לבליל חסר פשר של הצלחה לא ממומשת
וחלומות ילדות שנתחבו עמוק בארון טבול בנפטלין. האור התחלף.
צעדתי במעלה הכביש, אנשים שיש להם לאן למהר תקעו בצלעותיי מרפק
של פזיזות ועשו את דרכם למחוז חפצם - שם מחכה להם אותה אחת
בחולצה ורודה וצמודה ומכנסיים כחולים ומתרחבים, בעוד שלי נעלמת
מן העין בסבך אנשים בשלל צבעים, אדומים, ירוקים, צהובים, רק לא
ורודים וכחולים. אשה יפה במחלפות יוקרתיות ושרשרת מנצנצת של
פנינים לבנות חלפה משמאלי, מבטים של תשוקה ורצון שלעולם לא
ימומש נתקעו בה כמו חצים שעפו ללא כוונת מכוון אל עבר מטרה
נסתרת ובלתי מושגת. לא נתתי לדבר להסיח את דעתי. פניתי שמאלה
בסמטה המוצלת מצמרות עצי האורן שעלוותם נתפזרה לכל עבר בשלכת
שכיסתה את המרצפות הרטובות והעקומות. ילדים עם ילקוטי בית ספר
עמוסים בספרי הדרכה לדור הבא שירש את מקום אלו שיחלפו מן העולם
בשיבה טובה יצאו חוצץ כנגד רצוני לחזור למחוזות ילדותיים ממרום
שנותיי ואניצי השיער שזרקו בי שיבה טרם זמנה, וקיבעו בדרכם את
מחסום הגיל הבלתי ניתן לפריצה.
צלצול מתכתי של נעימה קלאסית בקע מן הרמקולים המחוספסים
והחלודים של בית הספר הסמוך. היא נכנסה פנימה, זוהרת במגע
מלאכים המרימים אותה אל על בכנפיים המייחדות אותה משאר הסביבה.
פרצופים צעירים ומבוגרים כאחד התערבלו מסביב כצופים חסרי
חשיבות. חמקתי לתוך תחומי בית הספר בארשת בטוחה, הידיים עדיין
בכיסים ועל דל שפתי עדיין מתנגנת אותה שריקה פזיזה של סדרת
ילדים. עליתי במדרגות, זאטוטים רצו מסביב לכל עבר, ממהרים לעבר
העתיד, משאירים את ההווה ואותי מאחורי דמעה שקופה של ריחוק
ואשליה.
נכנסתי לאחד מהחדרים שעל דלת העץ אכולת הרטיבות, שקילופים
חומים הלכו ונצטברו ב-4 פינותיה, נתלתה פתקה עם שמה של הכיתה,
והצגתי את עצמי - אני המורה המחליף. הוצאתי את ידי מהכיסים
ושאלתי את הילדה עם החולצה הורודה והמכנסיים הכחולים לשמה.
אסנת, ענתה בקול מאנפף וממתיק סוד ושאלה לשמי. אלון, עניתי
בבטחון והגנבתי חיוך וקריצה מבעד לעפעפיים דבוקים המנסים
לסגור, כמו מחיצות של אזהרה מאיבוד הדעת, על המציאות המשתקפת
באישוני.
שילחתי את שאר הדמויות האדומות, הירוקות והצהובות לדרכן בעזרת
מהתלת כדור, וביקשתי שיחזרו בסיומו של הצלצול אל הכיתה לתחילתו
של השיעור השני, אותו תעביר המורה הקבועה. כשחלפה החולצה
הורודה והמכנסיים הכחולים על פניי אחזתי קלות בידה ופיסלתי
הבעת פנים מלאת טוב ומתיקות. הילדים רצו לדרכם, ואילו ממנה
ביקשתי שתמתין לידי מספר דקות. ביקשתי לשמוע על המקצועות
המועדפים עליה, על חבריה בכיתה, על אחיה ואחיותיה, על הוריה
ועל עיסוקיהם וידי החלה מתרחקת מכבלי הכיסים והתקדמה במעלה
הג'ינס הכחול אל עבר הביצורים החשופים המפרידים בינו לבין
החולצה הורודה. עיניה הביעו חשש, אך האיש האדום כבר התחלף
לירוק, ואני הלכתי במציאות אחרת, פרי בריאתי. כעבור מספר רגעים
התערבלו אדי הבושם עם האוויר המחניק של הארובות, ואני סיימתי
את השיעור. יצאתי דרך הדלת החומה והמתקלפת, משאיר את המאווים
הכמוסים שהפכו להווה של עננים תכולים בשמים שחורים מאחורי תל
ראיות לשחרור העצמי. הצלצול רעם ומן והמבט שהוגנב מבעד לכתפיים
הספקתי לראות את הילדים, מזיעים ומתווכחים, נכנסים אל ההווה
הורוד והכחול הכה מיוחד, זה שמעתה לא יהיה לעולם בהישג ידם.
חמקתי החוצה, מזמזם נעימה בוגרת שכמו התנגנה מעצמה לאחר מחיקת
החוב עם הילדות. המורה דנה נכנסה לכיתה ומצאה אותה מתבוססת
בדמה, דמעות שקופות זולגות על לחיה הורודות והשדופות.
הקצתי בבוקר בשעה מוקדמת. קורי רוק שנטוו משפתיי הפעורות על
הכרית המלוכלכת העכירו את האווירה, אך חיוך מחוויות ליל
החלומות שינה במהרה את האיש האדום לאיש הירוק. צוהר דלת המתכת
נפתח וחריץ דק של אור ערפילי צבע את החדר. הארוחה הוגשה, הסוהר
ניתק את הכבלים מידיי ואת רצועות העור המחניקות מגופי, ואכלתי
את הדייסה המתוקה. דגנים לילדים מעורבבים בחלב מומתק. ביקשתי
חתיכת דף ועט שחור והתיישבתי לכתוב מכתב לילדה הורודה והכחולה.
המכתב חזר כעבור מספר ימים. ''הנמען לא יכול לקבל את המכתב'',
כך נכתב באותיות שחורות ומנוכרות על גב המעטפה, עליה הוטבעה
חותמת דואר אדמדמה. עכשיו היא לבושה כולה לבן, פרחים פורחים
מעליה.
