חלק ראשון

הוא מצא את עצמו מוקף בשלוש בנות יפהפיות. כל אחת מהן ניסתה
לגעת קצת יותר, להחזיק לו את היד או אולי ללטף אותו בגב. מה
עוד צריך גבר בחייו? סיטואציה שאמורה להיות נהדרת אבל משהו לא
הסתדר בכל המצב הזה. ישנו משהו בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות
אמיתי! הן בטוח רוצות ממני משהו, חשב לעצמו, משחקות בי... הוא
מזיז שתי בנות מעליו ולוקח את השלישית הצידה לספה. הוא לוקח לה
את היד ואוחז בה, היא מניחה את הראש על כתפו ומתכווצת כלפיו.
ידיה מוצלבות ובידה השנייה היא לוקחת את ידו ותוך כדי ליטוף
קטן של אצבעותיו היא משלבת את כפות הידיים שלהם יחדיו ומפסיקה
לזוז. באותו רגע בדיוק הבין מה היה חסר והבין מה לא הסתדר לו
בכל הסיטואציה הזאת. אשליה של קרבה? הרגשת ספק מצאה את דרכה אל
ליבו.
הוא באמת ניסה ליהנות מהרגע. הוא עצם עיניו וחיפש דרך לגרש את
הספק ולהביס את האשליה, אבל כל מה שראה מול עיניו הייתה חופשת
השחרור מצבא ההגנה לישראל ומיה הולכת ברחוב חשוך וגשום לבושה
בטרנינג אדום ומטריה לבנה כחולה גדולה מעל ראשה. "אפשר לספר לך
סיפור?" הוא שאל אותה תוך כדי שהזדקף מעט. היא שיחררה אחיזתה
בידו הימנית, הסתובבה טיפה וענתה שתשמח לשמוע. הוא מנסה להזהיר
"זה לא אישי נגדך, את נהדרת. את יודעת שאני ממש אוהב אותך."
היא מחייכת. "מעולם לא סיפרתי לאף אחד על מקרה זה שקרה לי לפני
שלוש שנים ואני רוצה למלא את החסר בינינו, אני רוצה להרגיש
שאני יכול גם להוציא ולא רק לקבל. אני רוצה לתת בך אמון מלא."
בטח חשבה שמלחיץ טיפה, אבל רצתה להקשיב והוא נראה לרגע כאילו
לא ידע כיצד להתחיל, אבל ברגע שמתחילים במילה הראשונה כל
המילים כבר יוצאות בלי בעיה כלל וכלל.
חופשת שחרור מצה"ל. חופשה משמעותית, מסמלת את המעבר לחיים
האמיתיים שכולם מפחדים מהם.  חבריו סיפרו על זה והוא גם ראה
במו עיניו את המשבר שעובר כל אחד מהם במהלכה. תמיד חשב שכל יום
יצא לבלות בחופשה, שינצל כל רגע, שיחזיר לעצמו את כל מה שלקח
הצבא, אבל זה לא ככה. הוא רואה איך חבריו מתבודדים ובמשך חודש
כמעט לא יוצרים קשר עם אף אחד. הם סיפרו לו על לילות של חוסר
אונים וטיולי אופניים בפרדס ועל מסעות חיפושי העבודה שלא
נגמרים. באותה תקופה הוא החליט שהוא יוכיח לעצמו שאפשר גם
אחרת. אותו, כך החליט, המשבר לא יתפוס. הוא חזק ממנו. הוא טעה.
שיטוטים ליליים נכון?
שיטוטי הלילה שלו היו לאורך כבישי ישראל במכונית של אימא. כמה
פעמים כבר רב איתה על דלק וק"מ אבל לא היתה שום דרך אחרת.
כבישים ריקים וחשוכים, מוזיקה ודיבורים ליליים ברדיו, מעשן
בשרשרת, אוסף טרמפיסטים מדי פעם בתקווה לאיזה מפגש מרתק שלא
איחר להגיע...

חלק שני

שוב פעם אני מרגיש שאני חייב לצאת הלילה. מה יהיה הסוף? למה
אני לא מסוגל ללכת לישון כמו כל אחד בשעה נורמלית או אולי
אפילו לא נורמלית, אולי יותר מאוחר, אבל למה אני חייב לצאת? גם
הלילה זה מקרה אבוד עם תוצאות ידועות מראש. אחרי שייגמרו
התכניות הקבועות לקראת השעה אחת עשרה אני אקח ספר, גיטרה ואת
המפתחות ורק אומר שלום קטן לאבא, מקווה שהוא לא ישאל אותי לאן
הפעם, כי באמת שאין לי תשובה טובה. לאן הפעם? החוצה, לא רוצה
להרגיש חנוק כאן. החוצה אל החושך ואל השקט. החוצה וקצת פנימה
אל תוך הראש. בלי יעד.
נכנס לאוטו ומדליק ישר סיגריה, ההורים עדיין לא יודעים שאני
מעשן. לא להאמין. ילד בן עשרים ואחת ועדיין מפחד ממה שיגידו
אימא ואבא. פונה לכיוון צומת בית דגן. מהרמזור אני רואה
טרמפיסטית אחת ויחידה וישר אני מחליט שאתן לה טרמפ לאן שלא
תרצה, מצידי גם לחיפה או לגליל. זה בכלל לא רלוונטי. הרמזור
אדום ועל הכביש הראשי נוסעות עשרות מכוניות ואני רק מקווה שאף
אחת מהן לא תעצור לה ושאני יהיה בר המזל לאסוף את הבחורה במכנס
השחור והמעיל האדום.
בלי לשאול אפילו לאן אני נוסע היא פותחת את הדלת ונכנסת פנימה.
מפגש. לאן את צריכה? אני שואל ומנסה לתהות מיהי הבחורה שמתארחת
לידי במכונית. אתה נוסע לכיוון תל אביב במקרה? עניתי שאני מגיע
לתל אביב ואפילו יש לי טיפה זמן פנוי ואשמח להוריד אותה בדיוק
איפה שתצטרך להגיע. היא מחייכת ולוקחת סיגריה אחת בלי שביקשה.
אפשר לעשן נכון? אין בעיה בכלל, אם בא לך את יכולה להדליק גם
לי אחת. היא נותנת לי את הסיגריה שהדליקה ומדליקה סיגריה נוספת
בשבילה.
אני מחליט להיות זהיר ולתת לה להוביל את השיחה אבל אנחנו כבר
על איילון עוד מעט והיא בקושי דיברה. אמנם החלטתי לתת לה
להוביל אבל בכל זאת אינני יודע את יעד הנסיעה ולכן אני שואל
אותה לאן היא נוסעת. היא מתעלמת. אני מנסה שוב וכאילו הערתי
אותי משינה או איזה הרהור מתמשך היא עונה, תצא בהלכה לכיוון
הבורסה. אור אדום נדלק. הבורסה? אני חושב לעצמי, לא יכול
להיות... אין סיכוי... בטח חברה שלה גרה באיזור או משהו, לא
יכול להיות שהיא...
טעיתי. היא מכוונת אותי אל יעדה: כביש די משובש ופקוק. בין
חניונים ופיצוציות עומדות כמה בנות והיא מבקשת שאעצור באחד
ממפרצי החניה. תגידי, אפשר לעזור לך איכשהו? אני שואל, ומרגיש
שאם אני לא אומר משהו עכשיו הכול אבוד וקיבלתי איזה רגע קטן,
צ'אנס אחרון להיכרות כזאת עם מישהי שבאמת לא פוגשים כל יום.
תמיד ביום-יום ישנן כל כך הרבה פגישות קצרות ומהירות עם כל כך
הרבה אנשים ושיחות סתמיות כאלה, כמה פעמים רצית להמשיך את
השיחות הסתמיות האלה, אבל פשוט המשכת הלאה? היא אומרת שאם בא
לי לתת לה כסף זאת העזרה היחידה שתהיה מוכנה לקבל. אני חייל,
אני אומר לה ומסתכל למטה במין בושה, אין לי ממש כסף. אם לא כסף
אז תה. תה? זה הכול? יש לך איפה לישון? יש לך מה לאכול? שאלתי
כנראה בטיפה התנשאות. כמה קשה לפעמים להציע עזרה. היא הסתובבה
ונעלמה אל תוך מכונית חולפת. אני חוזר הביתה.
השעה כבר לקראת שתיים בבוקר ואני עומד במטבח, מחכה שהמים
ירתחו. מספר רגעים לפני כן הערתי את אימא מהרעש שעשיתי
כשחיפשתי את התרמוס. מה פתאום אתה מחפש תרמוס באמצע הלילה? אני
ואסף יורדים לשבת בים, אני משקר. ברור מאליו שאת האמת לא יכלתי
להגיד. התה מוכן ואני לוקח כמה בראוניס מהתנור וגם תפוחים.
יצאתי לדרך. בדרך אהוד שר לי על הכוכב ממחוז גוש דן ואני יודע
שהיא הכוכב שלי. התאהבתי עוד לפני שהגעתי לאיזור. כמה מעט
היגיון יש במעשים שעושים ולפעמים הם ניראים הכי הגיוניים
בעולם. אח... כמה שאני אוהב את הניגודים האלה. מה בכלל אני
חושב לעצמי? מה פתאום שתזכור אותי? ומי בכלל מבטיח לי שהיא
תהיה שם באותו מקום שהורדתי אותה? ובכלל בקושי דיברנו באוטו
שישבה לידי אז איך אגש אליה באמצע הלילה עם תה ועוגיות? תהיה
נועז עד טירוף.
אני מחנה את האוטו במפרצון רחוק יותר רק כדי שאוכל לצפות. אני
מפחד וכל המצב הזה ניראה לי טיפה הזוי. מרחוק אני רואה אותה
הולכת ומחליט לחכות עד שהיא תתמקם שוב באיזור המפרצון כך שאוכל
לגשת אליה והציע לי כוס תה חם. רגע האמת שלי מתקרב. אני יוצא
מהאוטו ונצמד על הקירות, הולך לכיוונה בחושך בין הצללים מקווה
שלא תשים לב ותשאיר לי אפשרות לברוח בשנייה האחרונה, אם ארגיש
שאינני מסוגל לזה. לשמחתי הייתי מסוגל לזה. אני ניגש אליה
מאחור ובלי לומר שלום אני מגיש לה כוס תה חמה עם נענע. היא
מסתובבת ולא כל כך מצליחה להבין מה קורה, לא מצליחה לחבר את
הנקודות. היא מתחילה לדבר אבל המילים שלה מתבלבלות לה וכל מה
שהיא מצליחה להגיד זה שהיא צריכה להמשיך לעבוד והמון תודה אבל
היא חייבת להמשיך לעבוד. אני אחכה לך כאן, אני מחליט ומודיע
לה. יש לי תרמוס והתה יישאר חם אז מתי שיתחשק לך...תלך מכאן
היא דורשת אבל אני נשאר. אל תדאגי זה בסדר, אף אחד לא יראה
אותי. מצאתי לי כמה מדרגות במרחק של עשרים מטר משם הדלקתי
סיגריה והתבוננתי.
באותו לילה היכרתי את מיה. נערה בת 18 או 19, יתומה שכדי
להתקיים עובדת ביום במכון בריאות ובלילה יורדת למטה לעבוד
ברחוב. אחרי זמן מה היא קראה לי ומזגה כוס תה. אפשר לשבת באוטו
שלך טיפה ולשמוע את הדיסק של רדיוהד ששמענו בדרך לכאן? בטח
שאפשר אני חושב ואנחנו הולכים ביחד אל האוטו. העברנו ביחד 20
דקות בשיחה קטנטנה ובסופו של דבר שאלתי אם אפשר לבוא שוב פעם
מחר לראות אותה. היא מסכימה. אם אני לא כאן אז תתקשר אליי ואני
כבר אכוון אותך למקום שבו אני נמצאת, היא אומרת תוך כדי שהיא
מכניסה את המספר שלה אל הפלאפון שלי. אנחנו נפרדים.

חלק שלישי

הוא די שכח את עצמו בתוך הסיפור. לפתע היא מתפרצת לדבריו
ומבקשת ממנו הפסקה קטנה. "אני משעמם אותך? כי אין לי בעיה
להפסיק עם זה לא מעניין..." הוא אומר בחוסר ביטחון ותוך כדי
שהוא מדבר היא עוצרת אותו, לא לא, הסיפור מעניין, אמנם אין לי
מושג למה אתה מספר לי את זה אבל אני ממש צריכה לשירותים, זאת
הסיבה שביקשתי הפסקה. הוא מהנהן בראשו בלי לומר כלום והיא קמה,
מנשקת אותו ונעלמת בין כל האנשים בדרכה לשירותים. הוא עדיין
חסר ביטחון ומנסה לחפש איזה משמעות בהפסקה הלא מתוכננת, בטוח
שאיכשהו כל ההליכה הזאת לשירותים היא מין תירוץ לא לשמוע את
הסיפור. מספר דקות והיא חוזרת. אתה יודע, היא אומרת, חשבתי על
זה ואני ממש לא מבינה למה אתה מספר לי את כל הסיפור הזה. את
עוד תראי, הוא אומר לה בזהירות. הדבר האחרון שהוא רוצה עכשיו
הוא איזה מריבה כלשהי ושחס ושלום לא תחשוב שהוא מייצר כאן איזו
הקבלה בינה לבין מיה. מה אני אראה? מה הקשר בכלל? היא מחזירה.
בפנים הוא יודע שהסיבה האמיתית היא שונה לגמרי ושיהיה לו קשה
לדבר על זה אבל הוא לא יכול להשאיר אותה בלי תשובה כזאת או
אחרת ולכן הוא מנסה שוב: אני רק רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי
לאף אחד. את יודעת, חשבתי שזה יבנה בינינו עוד אמון, שזה יקרב
אותנו. היא לקחה את זה כמחמאה. יקרב בינינו... הוא באמת סומך
עליי ונותן לי כאן משהו מעצמו ואני יכולה לראות שקשה לו עם
הסיפור הזה, היא חשבה לעצמה והניחה את ראשה על כתפו להמשך
הסיפור. הוא שר לעצמו בשקט:
"למרות שאף פעם לא אצטרך אותה,
למרות שהיא רק נתנה לי כאב,
ארד על ברכי כדי להזין אותה, להעביר איתה יום ולראות את חיוכה
שנית.
למרות שאף פעם לא אצטרך אותה
למרות שנתנה לי רק כאב,
העולם רך סביבה ואינו מותיר לי דבר לבוז.
למרות שאינני מופקד עליה,
למרות שלא רוצה אותי מסביבה,
אעמוד על רגליי ואחפש אותה
ואוודא שהיא בטוחה.
השמש שוקעת על יום לחימה, יום חדש זורח והכול מתחיל מהתחלה."
היא מסתכלת עליו בחיוך קטן. של מי השיר הזה? הוא יפהפה, היא
מבקשת לדעת. אה, סתם שיר שמזכיר לי אותה, הוא עונה וממשיך:
חזרתי לשם כל ערב כדי לפגוש אותה. המפגשים בינינו התארכו והפכו
מעשר דקות לשעה ואפילו לשעתיים. מדי פעם שהיתה צריכה לעבוד
הייתי יושב באוטו עם כוס קפה מרגיש כמו בלש שעוקב אחרי נערת
לילה שנעלמה מביתה. מחכה להציל אותה. הייתי מסתכל עליה עוברת
בין מכונית למכונית, ראיתי אנשים מבי"ס היסודי שלא ראיתי כבר
יותר מחמש או שש שנים. מקום מוזר למפגשים כאלה. ניסיתי תמיד
לגבש תוכניות ולראות איך אני מציל אותה, לראות אולי אוכל להשיג
את הכסף שהיא חייבת בשוק ההלואות השחור. הכי הפריעה לי לראות
אותה מאושרת ורוקדת שהתנועה הייתה איטית.
באחת השיחות שלנו היא אמרה לי כמה היא אוהבת לרקוד אבל איך
יכלה לרקוד שם באמצע הרחוב? כל פעם שהיתה מתחילה עם ריקוד
הייתי נעלם. הייתי נכנס פנימה אל תוך המכונית ומגביר את
המוזיקה, מפנה את המראות ומנסה לא להסתכל. עד היום קשה לי לדעת
למה זה כל כך הציק לי אבל לפעמים אין טעם בכלל לחפש היגיון
במקרה שכולו בנוי על חוסר היגיון.
אם התנועה הייתה ממש חלשה או שסתם הייתה צריכה הפסקה הייתה
נכנסת למכונית וישר מדברת על הספר שהיא קוראת או מנסה ללמד
אותי איזה משהו בפיזיקה או סתם יושבת בשקט ומסתכלת עליי. באחת
מהפעמים השקטות היא אמרה לי שאוהבת את השיער שלי ואז הושיטה יד
והתחילה ללטף לי את הראש. אני עם תספורת קצרה של חיילים,
אמרתי, שבכלל אין לי שיער וחייכתי. זה בדיוק מה שאני אוהבת. מה
אתה חושב, עדיף שיער מלא בג'ל? מה פתאום! החזרתי לה באותו
ליטוף דרך שערה ובלי ששמנו לב התחלנו להתנשק לאט. בראשי ניסיתי
להדחיק את העובדה שאני מתנשק עם זונה אבל הסצינה מאישה יפה שבה
ג'וליה אומרת שזונות אף פעם לא מנשקות על הפה שבה והופיעה לי
מול עיניי. אני יודע שהמקרה טיפה שונה אבל בכל זאת.
זוכר את יניב? היא שאלה. הבחור שישבנו אצלו באוטו לפני שבוע?
אני עונה ולובש פליאה מזויפת. בטח שאני זוכר אותו. רציתי להגיד
לך שאני והוא ביחד עכשיו אבל גם לך יש מקום בליבי. הייתה לי
הרגשה כזאת. עוד באותו היום שהגעתי לבקר אותה וכשלא ראיתי אותה
התקשרתי והיא אמרה לי שהיא יושבת עם מישהו באוטו וכיוונה אותי
אליהם. היתה לי הרגשה כזאת אבל משום מה לא ממש התאכזבתי. באותו
לילה נסענו לביתו של יניב ועישנו ביחד. היה זה תחילת הסוף ביני
לבינה ולא בגללו וגם לא בגללי.
רגע רגע רגע, היא עוצרת אותו. אם זה לא בגללו ולא בגללך אז למה
זה תחילת הסוף? היא שאלה אותו. במקום לענות לה הוא קם ומושיט
לה את היד. איכפת לצאת לטיול קטן איתי? הוא שואל. תן לי רק
להגיד שלום לכמה חברים כאן. היא לוקחת את חפציה. אני מחכה לך
בחוץ. היא מהנהנת. בחוץ הוא מדליק סיגריה. הרחוב מלא באנשים
ומכוניות עם מוזיקה רועשת. אחרי מספר דקות היא מצטרפת אליו והם
צועדים יחדיו לאורך הרחוב. שאלת למה זה תחילת הסוף? הוא חוזר
אל סיפורו.
שבוע לאחר מכן היא התקשרה אליי. היא נשמעה נרגשת בטלפון.
חיפשתי אותך ביומיים האחרונים. לא ראיתי אותך בעבודה וגם לא
ענית לטלפון. הכול בסדר? שאלתי. אני בצפון, אנחנו רוכבים על
סוסים כאן. לא אמרתי לך? סיימתי לעבוד. סגרתי את החוב. היא
אמרה. בירכתי אותה ושמחתי בשבילה אבל חששתי לעתידנו. יום
השחרור שלי קרוב ועוד מעט אהיה אזרח מן השורה שנלחם בחיים
האמיתיים ומה יהיה עם ההזיה של החופש שלי? חשבתי לעצמי. תתקשרי
אליי כשתחזרי לתל אביב? ביקשתי והיא אמרה שאין בעיה, אבל כנראה
שידעה שלא תעשה זאת ולא תתקשר יותר.
יום השחרור הגיע ובלילה אחרי שנגמר הבילוי עם החברים נסעתי
לחפש אותה. נכון, היא אמרה לי שלא תעבוד יותר אבל לא ממש ידעתי
מה לעשות. ניסיתי להתקשר והיא לא ענתה. למעשה המספר היה מנותק.
כל מה שנותר לי הוא לשבת במכוניתי במפרצון ולחכות. לשבת
במכונית ולהיעלם בתוך מחשבותיי עליה ועל ההרפקאה של החופשה
שלי, על היכרות עם בחורה מיוחדת כל כך, חכמה וחדה כל כך,
אמיתית. מאז כל פעם שאני בבית אני מחייג אליה שוב ונוסע לחפש
אותה. אני יודע שבטח לא תהיה שם אבל תמיד יש לי תקווה. "אני
רוצה לפגוש אותה סתם במקרה..." שר מאיר אריאל ואני רוצה
להזדהות ומקווה.

חלק רביעי

הם נכנסים לאוטו. היא גרה לא הרחק מכאן ושיחה קצרה של מספר
דקות עומדת לפניהם לסיכום הלילה. אתה יודע, אני ממש שמחה
שסיפרת לי עליה. אני חושבת שהבנתי את הסיבה האמיתית. היא
מתחילה את הסיכום, גם מאוד הפתעת אותי. אני מקווה שהבנת את
הסיבה האמיתית, הוא עונה לה ולוקח את ידה בידו. סיכום קצר תוך
כדי נסיעה שקטה. גם זה מרגיש אמיתי.