ומכאן לאן?
איזו דממה וכל כך מוזר שכל האנשים נראים צועקים.
לא שכחתי איפה הדירה, לא, זה לא פוגע בזיכרון ובעצם גם לא
בשמיעה, רק קצת בהתחלה, מההלם.

צרור המפתחות נעשה כבד ובקושי שהצלחתי לפתוח את הדלת,
רק שלא יראו, רק שלא ישאלו, רק שלא ירחמו, רק שלא יתרחקו.
טנגו, הכלבה המתוקה שלי מקפצת עלי, לה לא מפריע גם אם היתה
יודעת.

ועכשיו מה?
טלפון חוגה, ספר טלפונים, ספל תה. לעזאזל איזה אולד פאשן אני.
מדפדף ולא מוצא שם להתקשר אליו, לבכות עליו.
מעביר ידיים על השער שכל כך משתדל לגדל וחושב, מחפש את ההתחלה
ונאבד בדרך.

עוד לא שבע בערב ואם היה אתמול הייתי בחדר כושר, מביט בזלזול
בילד בן 16 ומוסיף עשרים קילו למשקולות ואחר כך עוד חמישה לכל
צד.
המחשבות משגעות אותי, בשבוע הבא מבחן מסכם באוניברסיטה והבטחתי
לבוס שעד סוף השבוע אסיים עם הפרוייקט.
אף פעם לא עשיתי את זה אבל שמעתי שאוכל עוזר להתגבר על עצב.

או.קיי, מאיפה מתחילים?
עשרות שבילים מפתים אותי לבוא אליהם, בהחלט יש משיכה. יש ריח
טוב וגם נראים מעולה. קצת לחוץ, מרגיש כמו בפעם הראשונה אבל
הולך על זה עד הסוף. אחרי שעתיים מוצא את עצמי עם חשבונית
באורך של דף בקשות לסנטה קלאוס. עד אתמול כל הקניות שלי הסתכמו
בסכום דו ספרתי במכולת של יעקב. לא מאמין על עצמי וממלמל שממחר
דיאטה. בוודאי.

יושב על יציקת בטון וטנגו לידי, זו שקית שלישית של צי'פס ויש
לי עוד אחת לסיים. היה במבצע שלוש פלוס אחד, היה חבל לא
לקנות.
בדרך למכונית אני מרגיש שהקניות נעשו ממש קלות, אם יש משהו
שהכי לא בא לי זה לעלות על המשקל.

בוקר או טוב?
השמש מסנוורת אותי כמו בכל שבע בבוקר, אני מעביר יד על הבטן
וזו מבהירה לי שלא חלמתי. אני מנסה להבין מה לא חלמתי ועד
שהגעתי למטבח כדי להרתיח מים, הטופס בשולחן האוכל אמר כבר
הכל.
בתשע וחצי יש לי תור אצל ד"ר משהו ואני כבר לא יודע על מה אני
מצטער יותר, על הזלילה של אתמול או על התשובה.

אם אתמול יצאתי עם רשימה של סנטה קלאוס מהסופר, עכשיו יש לי את
מגילת אסתר או איך שאני המצאתי מגעילת אסתר. במקרה לאחות שם
קוראים אסתר, שום דבר אישי. באמת ששום דבר אישי.
אסתריקה.