הוא מחבק אותי חזק חזק ואומר לי שהכל יהיה בסדר.
הוא אפילו נשבע.
אני מסתכלת עמוק לתוך עיניו, ורואה את דמותי מסתכלת בחזרה
אליי.
אני אדישה, קרה.
כבר שבוע שלא יצאתי מהמיטה, והשיער שלי מסריח מסיגריות.
התקפלתי כמו ערפד לאור יום כאשר הוא פתח את התריס בחדרי על מנת
לאוורר את הריח המעופש והנורא שהצטבר בו.
אני מסתכלת אליו בעיינים מכווצות
והוא מחייך אליי,
הוא אמר שזה הכי קרוב ללראות אותי מחייכת.
הוא אסף שלוש צלחות מלאות באוכל, וחמש קופסאות סיגריות ריקות
ששכבו שם כבר יומיים.
התחיל לנער את שמיכות הצמר הכבדות שעטפו אותי.
הוא שאל אותי איך לא חם לי, הרי אוגוסט עכשיו.
הוא שכח מה שהסברתי לו אתמול
"אני כל-כך עייפה, אתה לא מבין?! אני כל עייפה שאני פשוט לא
מרגישה כלום!"
הוא הוציא שמיכת קיץ פרחונית מהארון והניח לידי.
הוא הוציא מגבת ותחתונים והכריח אותי להיכנס להתרחץ.
לא רציתי לקום.
לא יכולתי לקום.

הוא אמר שיעשה לי שק קמח.
התחלתי לבכות.
נזכרתי ביום ההוא בגלבוע.
נסענו עם האופנוע שלו וסלסילה מלאה רק בשוקולדים.
שוקולדים ומיץ דובדבנים,שכלכך הזכיר לו את הריח שלי.

לא רציתי שיריח אותי עכשיו.
עכשיו הרחתי רק מעצב.

הוא סחב אותי בוכה היישר אל תוך אמבטיה מלאה במים חמים
והחל לשפשף את גופי עם הספוג  הורוד שלו.
לא יכולתי להפסיק לבכות.
המים כל-כך צרבו לי בגוף.
היה מוזר להרגיש אותם שוב על גופי.
הם כאילו התחננו להוריד לי את כל העצב הנוראי והמצחין הזה
מגופי, וגופי פשוט התנגד להם.

עצמתי את עיניי ונכנסתי מתחת לכל הקצף הנעים הזה שהצטבר
באמבטיה,
ונזכרתי.

שוט ועוד שוט ועוד שוט.
טקילה,
אבסולוט,
ייגר,

שכטה של חשיש פה ושם.

חיוכים אין סופיים ותחושת אושר עילאית שכבר חודשים לא חוויתי
לפני.
פתאום הכל נראה מושלם,
פתאום כל מה שרדפתי אחריו בחצי שנה האחרונה היה מונח לי
בידיים.
פתאום, הסתכלתי במראה, והייתי מושלמת.
כל-כך יפה, ונוצצת.
סיימתי את הלימודים,
והייתי הכוכבת במסיבת סיום.
כל האנשים שאני כלכך אוהבת סבבו סביבי במעגל המושלם הזה של
החיים.
ופתאום אמא מתקשרת,
ואכפת לה
והיא כבר יצאה משם

ואבא פתאום מבין.

האורות המרצדים בכל גווני הקשת היו כל-כך נעימים לי בעיינים
הגוף שלי היה קליל
והחיוך לא יכל לרדת לי מהפנים
גם אם ניסיתי ממש חזק.

הגיע הזמן ללכת,
ואני בקושי נכנסת לאוטו.
אני מתניעה ושמה מוזיקה בפול ווליום.
חוגרת
ויוצאת לדרך.
אני נוסעת ממש לאט
ומדקלמת את כל השירים שבקעו מהרמקולים.

עוד פעם אורות מרצדים.
הם כלכך נעימים...
רכים.

תינוק עף היישר אל תוך השמשה הקדמית של האוטו שהגיע מולי
תינוקת בעצם.
היא הייתה ממש חולה בלילה
והבהילו אותה לבית החולים במהירות.

קראו לה יובל, והיא הייתה בלונדינית מושלמת עם עיינים ענקיות
ושמחות.

הן כבר לא שמחות,
העיניים שלה.
הן עצומות כל הזמן.

ואני,
אני שכחתי את עצמי מתחת לקצף הנעים הזה

בזמן שהוא הלך לענות לטלפון.

ועכשיו,

עכשיו אני רואה
שהעיניים של יובל שוב שמחות.